יום חמישי, 20 באוקטובר 2016

וזאת הברכה: סודות מחדר העורך


"ב יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ. ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. ד תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ------
  כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים. כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד. כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".
הפסוקים האלה, הפותחים והחותמים את ברכת משה, נכתבו פה בהמשך אחד – בדילוג מפסוק ה לפסוק כו – וקל לראות שכך, ללא ברכות השבטים, למעשה מדובר בשיר רצוף אחד. נושאו הוא הניצחון על האויבים, המושג בעזרת אלוהים. אלוהים מופיע מסיני, שעיר, פארן, קדש ואשדת; שמות אלה  הם למעשה סיכום מקוצר של המסע במדבר, עד התחנה האחרונה בערבות מואב, תחת אשדות הפסגה. בגירסתנו הפכו השנים האחרונים בהם לקודש ואש-דת, ובכך אנו עשויים להחמיץ את המשמעות המקורית; אולם שינוי זה מחבר את הקורא לנושא התורה, המופיע בהמשך. אולי גם הברית, שתוכנה "מִדַּבְּרֹתֶיךָ", והיא התורה שציוה משה, נזכרת כאן. בחלקה השני מספרת השירה על סיום המסע הזה, על סף הכניסה לארץ המערבית, על גירוש אויבים, על הישועה בה'.

השירה הזו יוצרת משחק משמעויות בין "ואתה על במותימו תדרוך" שבסוף השירה, שמשמעותו הבסת האויבים בדריכה על צואריהם, לבין "והם תכו לרגליך"  שבחלקה הראשון. אמנם "והם תכו לרגליך" כנראה מתייחס למעמד הר סיני של שבטי ישראל, אולם איזכור הרגליים מטרים כבר את אוירת המלחמה והניצחון שבחלקה השני של השירה אל חלקה הראשון, המהווה את המבוא למלחמה. אסיפת השבטים נעזרת ברוכב השמים, והוא מביא להתיישבותם של השבטים ב"ארץ דגן ותירוש".

השירה הזו, בצורתה הזו (ללא ברכות השבטים), אחידה מבחינת סגנונה, ובשני חלקיה חוזרים הביטויים "ישורון", "ישראל" ו"יעקב", וגם מוטיב הדריכה על האויב. השירה הזו היא איפה שירת ניצחון אחת, המסכמת בקיצור את נאומו של משה בכל הספר, פותחת ביציאה ממצרים ומסיימת בכיבוש הארץ, שגם נאום משה חוזר ומדבר עליו שוב ושוב.

בתוך השירה, בין "ישורון" הראשון ל"ישורון" השני, נכנסות הברכות לשבטים. מקום הברכות הוכנס בחלק המתאים – מיד אחרי המילים "שבטי ישראל". אותו פסוק פותח ב"ישורון", "ויהי בישורון מלך", ואחרי סיום ברכות השבטים חוזרת השירה שוב על המילה "ישורון" – "אין כאל ישורון", וזוהי למעשה "חזרה מקשרת", הקושרת את חלקה השני של השירה ה"מקורית" לחלקה הראשון. נראה שהשירה יודעת על הברכות, ומותירה להם כביכול מקום בליבה.

ברכת משה - לוקה סיניורלי, הקפלה הסיסטינית, 1481

* *

ברכת משה השלמה בנויה אם כך משירה אחת, שחולקה לשניים, ובתוכה שובץ אוסף אמירות או שירים קצרים או קטעים ייעודים שנושאם הוא השבטים. המסגרת השירית מעניקה הקשר לאותם קטעים, במקום ובזמן. והאמת היא שזהו מבנה הידוע גם ממקומות אחרים במקרא. הנה כמה דוגמאות:

המזמור ההיסטורי, תהלים ק"ו, מתחיל ומסיים בשירת תפילה ותקווה לגאולה:

 "ב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹג אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵתד זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָה לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ. --- --
מז הוֹשִׁיעֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָמח בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ יָהּ."

גם פה הפתיחה והסיום מצטרפים לכדי שירה אחידה, הפותחת ומסיימת באותן מטבעות לשון, ובתווך, בין פסוק ה' לפסוק מ"ז - הקשורים גם הם ביניהם בביטויים וברעיונות, כגון "גויים", וברצף ביטויי הודיה כגון "לראות בטובה, לשמוח, להודות ולהשתבח" - משובצת סקירה היסטורית רחבה.

אף ספרים שלמים עשויים להיות בנויים כך. ספר איוב כולו נאומים המשובצים בתוך סיפור, שחציו קודם להם וחציו בא אחריהם, והוא חרוז ואחיד. סגנון הסיפור המפוצל, שכאמור אחד הוא, ואפילו טעמי המקרא המצורפים אליו, אחידים, ושונים מהחלק המרכזי של הספר, ששפתו שונה וטעמיו אחרים. למען האמת, הנאומים אינם הכרחיים להבנת הסיפור. על פי סיפור המסגרת ברור מדוע הוכה איוב, ברור שעמד בניסיון, ומעמדו ורכושו ומשפחתו הושבו לו; נאומי האמצע אפילו מפריעים לרצף, ואינם זקוקים לסיפור המסגרת, כי הם מתעלמים לחלוטין מסיפור השטן וקיטרוגו.

גם את ספר שופטים אפשר לקרוא כערוך בצורה דומה – פרקים המדברים על מלחמות של כלל העם בתחילה ובסוף, ובתווך סיפורי שופטים ושבטים בודדים. אמנם שם אין סיפור רצף מפוצל, אבל מכל מקום, התופעה דומה.

בכל המקרים האלה נוטים לא מעט חוקרי מקרא לומר שמדובר בהדבקת יצירות שונות זו לזו. אכן, הקטעים המשובצים שבפנים בהחלט יכולים לבוא מרקעים שונים; סיפורי השופטים שייכים כל אחד לזמן ומקום שונה, נאומי ספר איוב עניינם עצמאי ואינם זקוקים לסיפור המסגרת כלל. אולם כאמור, זו צורת כתיבה קיימת במיוחד בספרות השירה והחכמה, ומטרתה להעניק הקשר.

*  *


אף איפיוני או ברכות השבטים עשויים לעמוד בפני עצמם, ואולי מקורם אחר וקדום ושגור על פי הבריות בהקשרים אחרים; אולם חריזתם ליצירה אחת על ידי השירה המקיפה אותם נעשתה על פי התבנית המקובלת, ומטרתה לומר: אלה שבטי ישראל. נפרדים זה מזה, שונים מאד זה מזה, אך בעומדם יחד, ורק בעומדם יחד, הרי הם עמו של אלוהים ובני בריתו, ובידם תינתן הארץ. 


יום רביעי, 5 באוקטובר 2016

בין רגש לחובה


בית הכנסת שלנו הוא בית כנסת ממוצע למגזר: בוגרי ישיבות תיכוניות, בוגרי הקיבוץ הדתי, בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות וגרעיני נח"ל, ידענים יותר ופחות, למדנים יותר ופחות, בעלי מקצועות חופשיים, עצמאיים ושכירים, כמה חוזרים בתשובה, לא מעט עולים ותיקים, אפילו כמה מזרחיים, ואפילו כמה חתנים אתיופים של חברים. רמות מגוונות מאד של דתיות מחרד"ל ועד לייט, עבר של מריבות עולם על גובה המחיצה ועל ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה, בקיצור, רגיל. אין לנו רב. דרשות שבת ניתנות בסבב בין חברי הקהילה שבידם לדרוש, וכך שיעורים אחרי התפילה. יש כמה רבנים, כמה דוקטורים מכל מיני תחומים, משכילים בתחומם ומשכילים שלא בתחומם, בכל מכל כל.

כמה ימים לפני ראש השנה התקשר אלי הגבאי וביקש שאתן שיחת התעוררות לפני התקיעות. "התעוררות?" התפלצתי, "זה תפקיד של רב, לא של איזה חויקר!" תראה, ענה, הרב הזה נוסע והרב ההוא איננו ואחד נותן שיחה ביום הראשון ואחד ביום כיפור לפני נעילה. אבל אני לא פונה אליך כברירת מחדל. אני רוצה שתיתן שיחה. טוב, נעניתי.

וכך אמרתי:

לפני שנים יצא לי לעשות מילואים בראש השנה. מוצב קטן על גבול סוריה, השקט מאד אז. ראש השנה הגיע בסוף חודש מילואים. לא סליחות, לא לימוד, על מניין לא חלמנו: רוב המוצב היה למטה, משחק שש בש או רואה טלויזיה או ישן. וכך מצאנו את עצמנו שני דתיים, בחורי ישיבה לשעבר (וחברותא), עומדים מול הסורים, שופר של הרבנות בידינו. שנינו לא היינו תוקעים מי יודע מה, וכך קרקרנו מול עמדות התצפית הסוריות, בדממת הקבר של הגבול (מי יודע מה הם דיווחו שם לממונים עליהם). הלב נחמץ: איפה המנגינות, איפה הישיבה שלמדה חודש שלם לקראת היום הזה, איפה שאגות "ותשובה ותפילה וצדקה", איפה ההתעלות.

אבל במבט לאחור, זו היתה חוויה מכוננת. לא היתה לנו הכנה ולא התרגשות. פשוט, נקי, כהלכתו, עשינו כאשר צוּוינו. 

יצא לי לשוחח בימים האחרונים עם בחור שנסע לתפילת ראש השנה בישיבה. אמרתי לו, דע לך, קשה מאד לחזור אחרי כן לתפילת בעלי-בתים. אחרי שחווית את כל החברים שלמדתם יחד בבית המדרש הזה עומדים בתפילה, את הניגונים, את האוירה, את העוצמה, כמעט בלתי אפשרי לחזור למניין רגיל. כזה שרבים הבאים אליו כשראש השנה נחת עליהם בהפתעה בתחילת אוקטובר, שהחג ניתק אותם במחי סוויץ' מהמסכים ששלטו בחייהם, שחלקם באים לסמן וי, שהשירה שלהם אבוי לאוזנים. ובכל זאת, אמרתי לו, דע לך, שכאן זה החיים האמיתיים.

כמה פעמים מצטטים את הרמב"ם בהלכות תשובה: אף על פי שתקיעת שופר גזירת הכתוב היא, בכל זאת רמז יש בה - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם. ומרוב התעסקות בהתעוררות, לפעמים אנחנו שוכחים את ההתחלה - גזירת מלך היא. זה הבסיס.
מבין שתי הקריאות של החג, שמונה מכל עשרה יאמרו שהעקידה היא המרגשת יותר. אבל דוקא בפרשת גירוש ישמעאל של היום הראשון יש המון ביטויים רגשיים: צחוק, "וירע בעיניו", בכי, קול הנער. ביום השני אין בכלל ביטויי רגש. המילה הרגשית היחידה שנאמרת בהתחלה - "את בנך את יחידך אשר אהבת" - נעלמת בסוף, ונותר רק "את בנך את יחידך". כל מילת רגש שהיתה נכתבת פה היתה שמאלץ.

אינני יודע מה עשו עם פרשת העקידה בימים שהיה רק יום אחד לראש השנה. אשרינו שיש לנו יומיים. יש שנכנסים ליום הראשון לא מוכנים, ורק מתוך חובה מתפללים ושומעים שופר, כי כך חונכו, כי כך צוו. עד היום השני מספיק הלב להתעורר, והרגש גם יבוא. ויש ההיפך: עם נגינת ה"ברכו" הראשון בליל החג ניצת הלב, מתעוררים הזכרונות, מהילדות, מחוויות החיים, מאנשים שהיו ואינם ומאלה שהיו ועודם. אבל ביום השני הרגש כבר מרגיש ממוחזר, כבר אין כוח וכבר אי אפשר לעשות שוב אותו הדבר, ואז בא יומה של החובה: כי כן צוּוינו. כל אחד לפי מבנהו, כל אחד לפי כוחו.

כי חיים שיש בהם רק רגש סובבים סביב האני, מה אני מרגיש, איך אני זורם, ומי שהאני במרכז עולמו סופו שיישאר לבד. ומצד שני, מי שרק חובה בעולמו, נפשו תתייבש ותקמול. האיזון, הוא העניין. 

ויה"ר שנזכה לקבל עול מלכות שמים באמת, כל אחד לפי נפשו.