יום חמישי, 26 במאי 2016

בחוקותי: "מנה ועצור" - לאן נעלמה תקנת עזרא?


תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה.
מאי טעמא? אמר אביי, ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה;  שבתורת כהנים - אטו  עצרת ראש השנה היא? אין ; עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה.
(תרגום חופשי לקטע האמצעי:
מה הטעם לתקנת עזרא? אמר אביי, ויש אומרים ריש לקיש: כדי שתכלה שנה וקללותיה.
שאלה: לגבי הקללות שבמשנה תורה הנקראות לפני ראש השנה -  אכן אפשר לומר על זה "שתכלה שנה וקללותיה", מכיון שהשנה באמת נגמרת. אבל הקללות שבתורת כוהנים הנקראות לפני שבועות – איך הסיבה הזו רלוונטית להן? הלא בשבועות לא מסתיימת ולא מתחילה שום שנה?
תשובה: אפשר להחשיב גם את שבועות כראש-שנה, מכיון שהחג הזה מנוי במשנה במסכת ראש השנה בין ארבעת ראשי השנים, שנאמר "ובעצרת (היא שבועות) – נידונים על פירות האילן".)
תקנת עזרא פשוטה: יש לקרוא קריאה קבועה בכמה שבתות בשנה, ושתים מהן הן השבתות שקודם ראש השנה וקודם שבועות, שבהן יש לקרוא את פרקי התוכחה. לפני שבועות את פרקי התוכחה של ספר ויקרא, הכתובים בפרשת "בחוקותי" לפי חלוקתנו, ולפני ראש השנה את פרקי התוכחה של סוף ספר דברים – פרשת ":כי תבוא" לפי חלוקתנו. עזרא כמובן איננו משתמש בשמות הפרשיות שלנו, מהסיבה הפשוטה שבימיו לא נחלקה כך התורה לפרשיות לקריאה קבועה בכל שנה. מאות שנים אחריו עוד נהגו בעם ישראל שיטות שונות לקריאת התורה בשבתות השנה, יש שסיימו בשנה ויש בשלוש או בשלוש וחצי שנים, והתקנה הזו כלל איננה מתייחסת למנהג קריאת התורה שאנו מכירים. היא עצמאית.
ברבות הימים התפלגו ביניהן ארץ ישראל ובבל על הרקע הזה; בבל אימצה את נוהג הקריאה השנתית, בעוד ארץ ישראל נותרה עם המנהגים הקדומים. אחר כך גם זה נגמר, והיום אין עדה בישראל שאיננה נוהגת לפי המנהג השנתי. וכדי לסיים את התורה לקראת סוף חגי תשרי, יוצא שקריאת התוכחה מוקדמת לשבועות לעתים בשבוע, לעתים בשבועיים.
המנהג הזה כבר מתועד אצל גאוני בבל, וכך נותן בהם רב עמרם גאון סימנים: "פקיד ופסח,  מנה ועצר, צום וצלי, קום ותקע". כלומר: פקיד (צווה, כלומר פרשת צו) ואחריה פסח; מנה (כלומר פרשת המיפקדים, דהיינו פרשת במדבר) ואחריה עצר (עצרת, שבועות). צום (בתשעה באב) ואחר כך צלי (כלומר התפלל – הכוונה לתפילת משה בפרשת ואתחנן); קום (פרשת ניצבים, כלומר עומדים, כמשמעות השורש "קום" בארמית) ותקע (ראש השנה). דברים מפורשים: לפני חג השבועות יש לקרוא את פרשת במדבר, לא פרשת בחוקותי.


עזרא הסופר מקריא את התורה - ציורו של גוסטב דורה

*
ראשונים כבר ניסו ליישב בין התקנה הברורה לבין המנהג השונה, ביניהם בעלי התוספות במסכת מגילה על-אתר, וטיעונם הוא שהקריאה בפרשת "במדבר" נועדה למעשה להפריד בין קריאת הקללות, שחובה לקראה לפני החג, לבין החג עצמו; כלומר, עצם ההפרדה הזו מוכיחה, לדברי התוספות, על קיומה של התקנה, לא על עקירתה, ונובעת ממנה ישירות. אמור מעתה: כדי שתוכל לקרוא את הקללות לפני החג, ועם זאת לא לקלקל את אוירתו, עליך לקרוא ביניהם עוד פרשה שנמצאת ממילא על הסדר במקום, היא פרשת במדבר, הפותחת את החומש הבא (למען הדיוק, בשנים מעוברות מסויימות תיכנס בין הדבקים עוד פרשה אחת, היא פרשת נשא, כפי שקורה השנה הזו, תשע"ו).
ההבנה הזו מסתמכת על מה שניתן אולי להבין מדברי הדיון האמוראי עצמו, דברי אביי או ריש לקיש: כל עצם התקנה לא נועדה לחבר בין הקללות לחג שאחריהן, אלא להפריד. תכלה שנה וקללותיה, כדי שאפשר יהיה לפתוח דף חדש. ההיגיון הזה בסך הכל מוצא את המשכו בדברי בעלי התוספות, ההופכים את ההפרדה הזו לניכרת לעיניים.
אבל, כאמור למעלה, תקנת עזרא עצמו כלל אינה קשורה לסדר הקריאה הרצופה בשבתות השנה. כמה שורות קודם לכן הובאה תקנה אחרת שלו, המחייבת לקרוא במועדים את פרשיות המועדים; ובאותו הקשר הוזכרו גם ארבע הפרשיות שחובה לקראן בסביבות פורים – שקלים, זכור, פרה והחודש. היום אנו נוהגים לקרוא את ארבע הפרשיות בנפרד, אחרי סדר הקריאה הרגיל, אבל את פרשיות המועדים אנו קוראים במקום סדר הקריאה הרגיל. בעבר היו מנהגים שעל פיהם גם ארבע הפרשיות נקראו בפני עצמן, במקום סדר הקריאה הרגיל, ואז באותה שבת הוציאו ספר אחד בלבד, וקראו בו את הפרשה המדוברת וקצת לאחריה, בשבעה קרואים כמדי שבת, אבל מחוץ לסדר – ובשבת שלאחריה שבו לסדר הרגיל. פשטם של דברי עזרא הם, אם כן, שיש לקרוא את פרשיות הקללות בשבתות הצמודות לפני ראש השנה ושבועות.
(אולי גם הרמב"ם ראה סתירה מסוימת בין התקנה למנהג. על פי דבריו יש תקנה ויש מנהג פשוט, ולא בהכרח מדובר באותו הדבר כדעת התוספות, וכך ניסח את ההלכה:
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר "ויקרא" קודם עצרת, ושב"משנה תורה" קודם ראש השנה. והמנהג הפשוט שיהו קוראין "במדבר סיני" קודם עצרת, "ואתחנן" אחר תשעה באב, "אתם נצבים" קודם ראש השנה, "צו את אהרן" קודם הפסח בשנה פשוטה." (רמב"ם, הל' תפילה ונשיאת כפים, פי"ג הל' ב'.))
*
דברי אביי וריש לקיש נאמרו מאות שנים אחרי תקנת עזרא. אפשר שאביי בדבריו שיקף את המנהג הבבלי, שעל פיו פרשת במדבר היא הקודמת לשבועות, ועל כן הבין את תקנת עזרא לא כמחברת אלא כמפרידה (כדברי התוספות שנאמרו הרבה אחריו), וזה פשר דבריו "תכלה שנה וקללותיה"; איננו יודעים מה נהג ריש לקיש בעניין. הלימוד המסורתי בישיבות לרוב איננו מבקש הסברים אחרים לדברי קדמונים אם הגמרא עצמה העניקה הסבר לדבריהם, ורואה בהסבר זה הסבר סופי ואף מחייב.

אבל הדעת נותנת שאפשר אחרת, ושדורות מאוחרים הבינו את דברי קודמיהם לא תמיד ככוונתם המקורית. אין בכך כדי לשנות הלכות, וכלל נקוט בידינו "הלכתא כבתראי"; אבל מכל מקום, לפחות רעיונית, הסברים אחרים אפשריים גם הם. הלא קל לראות קשר ישיר בין התוכחה לימים הנוראים, שכל כולם אימת הדין; וגם סיומו של ספר ויקרא קשור ישירות לקבלת התורה בסיני, שכן הקללות הן הן הברית על קיומה של התורה. פרשת התוכחה וספר ויקרא כולו מסתיימים באיזכור המפורש "אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". לא רחוק איפוא לומר, שהסברי האמוראים באו בעקבות המנהג המאוחר, המפריד בין הקללות לחגים, ואינם אלא ניסיון ליישב את המנהג עם התקנה. אבל לתקנת עזרא עצמה ייתכן מאד שהיה הסבר אחר, מאחד, והוא הוא המקורי: יש לקרוא, בכוונה תחילה, את פרשיות התוכחה דוקא בשבת הקודמת לחג, כדי להעניק לו את מלוא משמעותו, ממש כשם שבחג עצמו יש לקרוא את פרשת המועדים, שבה נמצאת מצוותו.

ההבדל בין שני סוגי ההסברים האלה עשוי להיות עקרוני. ההסבר המאחד, הרואה קשר ישיר בין הקללות לחגים, תולה את קיומה של התורה ואת הזיכוי בדין בידיעת העונש, בקבלת המרות, בעבודה מיראה, בתודעת האחריות. הסבר זה רואה ברובד החוק שבתורה את הרובד הבסיסי והמחייב, שהחינוך חייב להתכוונן אליו לפני כל דבר אחר. ההסבר המפריד, לעומתו, מעדיף עבודה שאין בה אימה, שהעונש בה מרוחק ואינו מהווה מוטיבציה, בגישה מרככת לחיים. יש לקרוא את הקללות, אבל לרכך אותן מיד אחר כך במניית המחנה וסידורו, או בברכות משה וחזונותיו, או בדברים על התשובה; לא לצאת מן העונש אל ההתחייבות.

*     *
איננו יודעים למה בחר מסדר הגמרא להביא את המדרש הנוסף של רבי שמעון בן אלעזר, בעל שמועת תקנת עזרא. בדרך כלל מדובר בקשר אסוציאטיבי – דבריו של חכם באים זה אחר זה גם אם אין קשר ישיר ביניהם. אולם סוף סוף היה ניתן לבחור מימרא אחרת ממימרותיו המרובות המפוזרות ברחבי התלמוד. מה יש בדברי רשב"א, על סתירת הזקנים ובניין הנערים, שאולי קשור לדיון על תקנת עזרא? האם ראה עורך הסוגיא בדברי רבי שמעון הסבר משלו לתקנה?

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם יאמרו לך זקנים "סתור", וילדים – "בנה", סתור ואל תבנה, מפני שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה. וסימן לדבר: רחבעם בן שלמה."
רבי שמעון בן אלעזר איננו פוחד מהריסה כשלעצמה, אם היא באה מפי זקנים, כלומר מתוך פרספקטיבה וניסיון. ממש כשם שעצת הזקנים, שדחקה ברחבעם להיענות לבקשת העם, היתה מחזקת אותו, בלי לחשוש שמא בכך הוא מפגין חולשה; לעומת עצת הילדים, שדאגו למעמדו בעיני העם, אבל גרמו בסופו של דבר להדחתו בפועל מהמלוכה על רוב ישראל.
אמנם אנו כבר אין בנו כוח. הפחד מהקללות ניכר במנהגי הקריאה השונים (קריאה בקול נמוך, אי הפסקה, העלאתו לתורה של הקורא או הגבאי), ולכן גבר המנהג המפריד קללות מחג, כדי לא להעכיר את הרוח. אבל דבריו של ר' שמעון בן אלעזר בעיניו עומדים, וכוחם יפה גם לנו: קבלת תורה צריכה לבוא מתוך תודעת אחריות, ומתוך ידיעת המחיר של אי קיומה, ואין לחשוש לחולשת הדעת מפני המורך והפחד. למעשה, אומר ר' שמעון בן אלעזר לנו, ובמיוחד להורים ולמורים שבינינו: אל תפחדו לומר דברים כהווייתם, אל תפחדו להציב גבולות, אל תפחדו לגבות מחירים. אין להעלות הישגים על ידי הנמכת רף הדרישות, אלא דווקא על ידי הגבהתן.


יום שלישי, 10 במאי 2016

חגם של בני הנביאים



המאפיין העיקרי של ההלכה החרדית הוא "אין בנו כוח". אין בנו כוח לתקן תקנות, אין בנו כוח לגזור גזירות, אין בנו כוח לבטל תקנות וגזירות. אין בנו כוח, לא במובן של תשישות, אלא של התבטלות והכרה בערכנו הנמוך לעומת קודמינו בדורות קודמים. לפיכך אין בנו כוח לתקן ימי הודאה חדשים, אין בנו כוח לתקן ימי זכרון חדשים (באופן קבוע), ואין בנו כוח לבטל מנהגי אבלות שפג תוקפם, ואין בנו כוח לבחון מחדש את המציאות כדי לעדכן נורמות. המאפיין השני של המחשבה החרדית הוא ההלכתיות עצמה. ההלכה, כמערכת משפט, בנויה על טקסטים שיש לפרש ועל תקדימי פסיקה. כשאין טקסטים לפרש וכשאין תקדימי פסיקה – אי אפשר ליצור דבר.

ביסודו של דבר, האמירה המרכזית כאן היא שהתורה – שבכתב, המתפרשת בזו שבעל פה - מדריכה את חיינו, ואין בלעדיה. היא לא רק המסגרת, היא גם המשמעות, היא התוכן והיא הצורה, ומה שאין בה לא יהיה כלל. "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" הפך ממשפט מדרשי למורה דרך, והפך את כיוונו: לא רק שאין דבר במציאות שאיננו רמוז בתורה, אלא שאין דבר במציאות כלל מבלעדי מה שרמוז בתורה.

שני גורמים אלה הם היסודות העיקריים בהתייחסות החרדית לתקומת מדינת ישראל ואף לימים כמו יום השואה: לא רק העיתוי בחודש ניסן, שכביכול איננו מתאים לאבלות, אלא גם לא שום יום אחר (עשרה בטבת לא מצויין במערכת החרדית כיום לזכר השואה). מדינת ישראל, יותר משהיא זוכה להתנגדות, זוכה להתחמקות. החרדי הממוצע ברחוב בדרך כלל חרד לשלום המדינה וחייליה כמו כל תושב אחר (עזבו עכשיו את השירות בצבא, זה מסיפור אחר), ואפשר שגם עמדותיו ימניות מהמרכז, אבל התייחסות דתית, כמשנה סדורה, למדינה ומוסדותיה – מעטים איזכוריה. יש התנגדות למעשים רבים שלה, יש ביקורת רבה, יש סיפורי גדולי הדורות הקודמים ומה הם עשו ביום העצמאות או בקום המדינה. משנה סדורה? במקומות מעטים מאד. ועל כן אין מה לדבר על ייחוד יום להודאה בכלים דתיים מקובלים, כיום העצמאות. תוכלו לשמוע סוגים שונים של ביקורת: למה דוקא יום הכרזת המדינה, והיו חללים רבים, וימי הספירה ועוד ועוד. הצד השווה שבכולם שהם לא מכוונים להצגת אלטרנטיבה, אלא להתחמקות מן הצורך לקבוע יום כלשהו בכלל.

בצד השני של הסקאלה הדתית ניצבו חוגים שביקשו לשוב אל המציאות ואל החיים, להיענות בחיוב לאתגרי העולם והשעה, ולבחון מחדש התייחסויות; אם יש צורך ביצירת מסגרות חיים חדשות, בחשיבה מחדש, ואף בחידושים הלכתיים – לו יהי כן. הסיסמה "אין בנו כוח" משותפת גם לחוגים אלה, אבל הכניעה בפני המציאות החזקה ממנה התקבלה ברצון, וכך גילינו מחדש את הכוח שצריך במקום שצריך.

אבל החשיבה ההלכתית גם היא נשארה דומיננטית. וכל הרואה את מתכונת הלכות יום העצמאות – שהוא עצמו יום מחודש! - שקבעה הרבנות הראשית בזמנו, וכפי שהלכה והתגבשה בציבור, רואה שמדובר במעשה טלאים, שאיננו מעז לחרוג ממה שכבר קיים. פרק תהילים שנאמר מדי שבת קודם מנחה, שורות מתוך "לכה דודי" (גם הוא פיוט לשבת), פיסקה מברכת החודש, הלל – חצי ובלי ברכה (שזו דווקא יצירה הלכתית שבמנהג האשכנזי לפחות אינה קיימת כלל; סביב זה התלקחו עיקר המחלוקות בציבור הדתי-מודרני).

גולת הכותרת של הסדר החדש הזה הוא קריאת פרק מישעיהו י-י"א, "עוד היום בנוב לעמוד", ללא קריאה בתורה לפניו וללא ברכה על קריאת דברי הנביאים; ואף הפרק הזה עצמו לא נבחר במיוחד ליום זה, אלא נלקח ממאגר ההפטרות הקיים, אלא שבמקרה זה מדובר על הפטרה שאיננה זוכה להיקרא בארץ ישראל, הלא היא הפטרת יום טוב אחרון של גלויות של פסח.
*
וכאן יושב שר ההלכה במדורו בשמים ושוחק. מרוב רצון להתרחק מחידוש (אולי כדי להישאר מקובלים גם על האגף החרדי), התקבל והתקבע מאפיין חדש לגמרי לתפילות יום העצמאות. אמנם עד היום מנסים חוגים שונים להכניס קריאה בתורה ליום זה, ודומה שהצלחתם אינה מרובה; אבל הפרק מהנביא מושל ברמה, ומהווה את החידוש המרכזי והייחוד הבולט ביותר של תפילות יום זה. בדרך כלל פרק הנביא נספח לקריאת התורה; כאן הפך הפרק מהנביא לדבר הבולט ביותר, לדבר העיקרי, לדבר החדש.

וכך מבלי משים ומבלי להתכוון לכך, הפך יום העצמאות לחג שבמרכזו דברי הנבואה. אם עד כה התאפיינו כל החגים וכל החיים הדתיים שלנו בתורה ובמצוותיה, במדרשי ההלכה ובפיתוחם, במשא ומתן של חכמים במדרש הכתובים ובמשא ומתן של חכמים במשא ומתן של חכמים במדרש התורה, ודברי הנביאים נותרו בצד הדרך, מוערכים אבל לא מעשיים, מתחום הרעיון ולא מתחום הפרקטיקה, הרי שבאה החששנות ההלכתית, ושלא ברצונה שינתה את המצב מהיסוד.

ומהיום והלאה יעמדו דברי הנביאים ביסוד ההתייחסות למדינה החדשה. המצב שהיה מצבה הטבעי של היהדות בימי קדם שחלפו מכבר מן העולם, המצב שבו נבנתה קומת הנבואה על קומת התורה ואף היתה התופעה הרוחנית הדומיננטית בחיי העם, מבצבץ שנית אל חיינו החדשים. חיי המעשה מודרכים על ידי התורה, שבכתב ושבעל פה, כמו קודם; אבל את ההתייחסות אל החיים, אל ערכיהם ומשמעויותיהם, מספקת הנבואה. המצב הנורמלי בגלות, שבו "אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", משתנה. לא רק הלכה יש לו, אלא גם נבואה. וגם אם לא ישירות, המציאות המשתנית לנגד עינינו מכריחה אותנו, שלא בטובתנו, ודרך השמרנות ההלכתית עצמה, לשוב אל הנביאים ולדרוש בדבריהם: מהו "הקץ המגולה"? כיצד להתנהל מול העולם, מול העמים? מהו משטר? כיצד למשול? מהו מוסר מלחמה? לכל אלה אין תשובות בהלכה המוכרת וידועה.



הדרך הזו חדרה אף אל בין המתנגדים לציונות שיצאו מתוך חוגי הדתיות הלאומית. בכמה טורים מעוררי מחלוקת פרס הרב טל את משנתו האנטי ציונית החדשה; והנה זה פלא. למרות היותם של הדברים שזורים ברטוריקה חרדית ידועה ומקובלת, תוך חזרה על עיקרי טענותיהם מתחום חיי הדת וההתנכלות הציונית לצביון היהודי של המדינה, הוא מוצא את עצמו נזקק לקטגוריות שאינן הלכתיות בבואו לקבוע הלכה. קטגוריות השאובות מתחום מדרש האגדה, הבנוי ברובו על דברי נביאים וכתובים, וכמובן רמזים לחשיבה קבלית: מהי מלכות ה' ומהי מלכות אחרת – מונחים שכולם מספרות הנבואה, לא ההלכה ולא התורה שבכתב. האנטי ציונות החדשה, אף היא מהנבואה באה ואליה תשוב.
*
"תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא: פעם אחת חל ארבעה עשר (בניסן) להיות בשבת. שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש, שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח) "מועדו" בתמיד; מה "מועדו" האמור בתמיד - דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד, שאין ענוש כרת, דוחה את השבת – פסח, שענוש כרת, אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש, ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת (כשחל ערב פסח בשבת), מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי... אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה"... (פסחים ס"ו.).

בדרך כלל חז"ל אינם נוטים ללמוד הלכות מנביאים, ואף יש התבטאויות הרואות איסור בדבר. אולם פה, דוקא הלל, המשתבח בהלכותיו ובמסורותיו ששמע מדורות קודמים, מתברר לו שלעתים אין די במסורות. יש מצבים שאיש לא התנסה בהם במאות השנים האחרונות, ומסורת ההלכה אין בידה להושיע. "הלכה זו שמעתי ושכחתי". ואז, אין ברירה, אלא להיזקק לניצני הנבואה. אמנם אין בינינו נביאים, אבל ישראל לפחות בני נביאים הם, ובוא נראה מה תשרה עליהם הרוח.

*
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלוהים מן העבודה". "פירוש, לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער, כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב, כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו 'שועתם מן העבודה', פירוש, מצער העבודה" (שמות ב כג, ופירוש "אור החיים" שם).
ואם בפורענות כך, בשמחה על אחת כמה וכמה. עם ישראל מבקש להודות, גם אם חלקו (אפילו הגדול, אולי) איננו פונה ישירות אל אלוהיו. מי גדול ויעמוד לפני עם ה' בני נביאים, ויאמר "לא כדין אתם עושים, אין על מה להודות, רחוקה הגאולה, לא בקרוב בנות בתים"? וכי יתחיל להתפלפל איתם, אם זו אתחלתא דגאולה או רק עקבתא דמשיחא, אם זו מלכות ה' או מלכות אחרת?


ועל כן, המתנגד והמתנתק והפורש מכלל ישראל, שרובו העצום, בארץ ומחוצה לה, חוגג עצמאות, בין אם התנגדויותיו מההלכה באות ובין אם מעיטורי מחשבה ודרש שיצר לעצמו, שוכח את העיקר: ישראל נביאים הם. מה שתיקן על עצמו כל העם, באינטואיציה טבעית, כהלל וכהודאה, גם אם לא כולם יודעים למי להודות וגם אם חלקם מודים סתם, דברי נביאים הם.