יום רביעי, 13 באפריל 2016

"כיבוש טוב, אין כמוהו"

או: איך נכנס הגדי להגדה



מי אינו מכיר את סיום ליל הסדר?

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָוֶת ,דְשָחַט לַשּׁוֹחֵט , דְשָחַט לְתוֹרָא דְשָתָה לְמַיָא, דְכָבָא לְנוּרָא דְשָרַף לְחוּטְרָא, דְהִכָה לְכַלְבָא דְנָשַך לְשׁוּנְרָא, דְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְזָבִין אַבָא בִתְרֵי זוּזֵי, חַד גַדְיָא, חַד גַדְיָא.

ומי אינו מכיר את מגוון התשובות, חלקן יצירתיות מאד, על השאלה מה בכלל עושה השיר ההיתולי הזה, בעל המקבילות העממיות האירופאיות, בסופו של ליל הסדר. האמת היא שבשלב הזה כבר כולם נמצאים אחרי המתח, אחרי ההתרגשות, אחרי ההפקה הגדולה של הלילה הזה, אחרי האפיקומן והרפתקאותיו, וההשתטות הזו בהחלט מתאימה לרבים. ובכל זאת...

*
בשנת תשמ"ה פרסם פרופ' יוסף נוה קמיע, שנמצא בחפירות בית הכנסת העתיק שבחורבת מרות בגליל העליון, סמוך לתל חצור העתיקה. הקמיע נכתב בתקופה הביזנטית, כלומר בתקופת התלמוד או מיד לאחריה, והוא הוטמן מתחת לרצפת בית הכנסת, מתוך רצון להשפיע על כל הבאים בשעריו. כדרכם של קמיעות התקופה שרווחו בקרב היהודים וגם בקרב אחרים, הוא נחרת על פיסת ברונזה, גולגל ואולי גם הוכנס לנרתיק, ואז הובא למקום האיסטרטגי שלו, לשם הפקת מירב התועלת ממנו. אולי גם נלווה להכנתו והנחתו מעשה קסום כלשהו.



וזה מה שנכתב בקמיע:

על חסדך ועל אמיתך
בשם ה' נעשה ונצליח
אל חזק וגיבור ברוך שמך
וברוכה מלכותך היך דכבשת
ימה בסוסיך ורקעת ארעה
במסנך והיך מה דאת מכבש
אילנייה ביום סיתבה ועסבה
דארעה ביום קייטה כדין יתכבשון
(שורה מחוקה)
קודם יוסי ברה דזינוביה יהווי
מימרי ומשמעי עליהון הך מה
דשמיה כבישין קודם אלהא
וארעה כבישה קודם בני
אנשה ובני אנשה כבישין
כבישין קודם מותה
ומותה כביש קודם
אלהא כדין יהוון עמה
דהדה קרתה כבישין
ותבירין ונפילין
קודם יוסי ברה דיזנביה
בשם חטועע מלאכה
דאשתלח קודם ישראל
אנה עבד סימן צלח
צלח אמן
אמן סלה
הללויה

ובעברית (מאמצע השורה השלישית):

"כשם שכבשת את הים בסוסיך, ורקעת ארץ בנעליך, וכשם שאתה כובש את האילנות בימי החורף ואת עשב הארץ בימי הקיץ, כך ייכבשו (בני העיירה הזו) לפני יוסי, בנה של זינוביה. יהיו פקודותי ומשמעתי עליהם. כשם שהשמים כבושים לפני אלוהים, והארץ כבושה לפני בני האדם, ובני האדם כבושים לפני המוות, והמוות כבוש לפני האלוהים, כך יהיו בני העיר הזו כבושים ושבורים ונפולים לפני יוסי בנה של זינוביה. בשם חטועע המלאך שנשלח לפני ישראל אני עושה סימן, צלח צלח, אמן אמן סלה, הללויה."

הקמיע הזה שייך לסוג של קמיעות הנקראים "קמיעות כיבוש", שהוראות להכנתם נמצאים גם בגניזה הקהירית, כמה דורות מאוחר יותר. ההוראות כוללות כותרת, שתפקידה לאפיין את הקמיע, וכזו היא למשל הכותרת "כיבוש טוב, אין כמוהו". ככל הנראה נועד הקמיע, כפי הכתוב בו, לצורך שליטה בבני העיר. משהו הדומה לבקשתו של פוליטיקאי לנצח בבחירות, כשהוא הולך לכותל לפני ההצבעה.

אבל הנוסחה שבו היא המעניינת. כדרכם של קמיעות מאגיים רבים, וגם כדרכן של תפילות (בכלל, הגבול בין המאגיה לתפילה דק למדי), נעזר המבקש בתקדימים. התקדימים נראים כמדרשי בריאה, או אולי מדרשים על קריעת ים סוף (יש הקבלות בין תיאורי שני האירועים האלה), שאינם ידועים לנו ממקורות מדרשיים: האל הכובש את הים בסוסיו ורוקע ארץ בנעליו. לבד מהתקדים, כותבי קמיעות נעזרים בכל מיני נוסחאות, וכשם שפעמים רבות מביא הכותב פסוקים להגנה ולשמירה, כאן הוא מביא סיפור, אולי סיפור עממי, ומכל מקום סוג של תובנה על העולם: העולם כולו הוא חד-גדיא גדול. כך הוא מתאר את מערכת היחסים השוררת בעולם: השמים כבושים לפני אלוהים, והארץ כבושה לפני בני האדם, ובני האדם כבושים לפני המוות, והמוות כבוש לפני האלוהים. חד גדיא, חד גדיא.

האם "חד גדיא" – שנכנס להגדה אלף שנה מאוחר יותר - מקורו בלחש? לחש שנועד להרחיק מאיתנו את הסכנה? ומדוע הפחד? מנין גם הפחד המתבטא בהתבטאויות התלמודיות, "לילה המשומר ובא מן המזיקים"? למה שיזיקו? מה יש בלילה הזה?

האם זהו זכר המשחית שיצא באותו הלילה במצרים? אמנם ההגדה מדגישה "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", אבל התורה עצמה מדברת על "המשחית", וגם מדרשים אחדים – שלא באו לידי ביטוי בהגדה – אומרים כך. ואולי השמחה, היא היא שמזמינה את המזיקים? או ארבע כוסות היין, כפי שחוששת הגמרא במסכת פסחים?
מי יודע. אבל המשקע המאגי בפיוט הזה בולט. אם אכן כך הוא, הוא מצטרף לסידרת טקסטים כאלה, דוגמת פסוקי ההבדלה (לא הברכה עצמה) ומנהגיה, פסוקי קידוש לבנה (גם שם, לא הברכה), פסוקי קריאת שמע על המיטה (שוב, לא הקריאה עצמה ולא ברכת "המפיל", למרות שגם היא חדורת פחד ממזיקים). הלילה עצמו, סיום של טקס גדול, התאספות משפחתית, כל אלה זקוקים להגנה.

ואת ההגנה הזו נטל על עצמו, הלילה הזה, גדי אחד קטן.





8 תגובות:

אוֹרי אמיתי אמר/ה...

כל רקיעות הנעליים וכיבוש הסוסים, ובפרט שאינם מופיעים בתורה, מריחים אליליים משהו. והדבר תמונה, כי אנחנו כבר עמוק בתוך התקופה הנוצרית.

חגי משגב אמר/ה...

"לסוסתי ברכבי פרעה. דרש ר' פפייס רכב פרעה על סוס זכר כביכול נגלה עליו הקב"ה על סוס זכר, שנאמר דרכת בים סוסיך, רכב פרעה על סוס נקבה כביכול נגלה עליו על סוס נקבה שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה" (ילקוט שמעוני).

Unknown אמר/ה...

מעניין מאד. יישר כוח !

פסח כשר ושמח, חגי לב

החזרה ל'עולם כמנהגו'? אמר/ה...

בס"ד כ"ד בניסן ע"ו

דומני ש'חד גדיא' הוא ההיפך הגמור מקמיע. הקמיע מצפה להבצלה נסית, להתעררבות של 'כח עליון' שיציל את הגדי מטורפו, את החתול מנושו וכו'.

לעומת זאת, ב'חד גדיא' - אין שום הצלה נסית. החזק טורף את הלש ממנו. אחר כך בא חזק יותר וטורף את הטורף, אך לקרבן הראשון זה כבר לא יעזור. מה תועלת לגדי שנטרף ב'עונשו' של החתול? אותו זה כבר לא ישיב לתחיה.

לכאורה מחזיר אותנו ה'חד גדיא' לעולם הקודר והאכזרי, 'עולם כמנהגו', עולם שבו אין תקווה לחלש, עולם שבו החזק תמיד מנצח - עולם ללא תקווה ומוצא.

בכל זאת מנצנצת ב'חד גדיא' תקווה רחוקה\. בסופו של דבר השרשרת הדטרמיניסטית הנוראה של טורפים ונטרפים תביא את העולם 'אד אבסורדום', וכך יעמוד לו מלאך המוות בעולם שאותו החריב כליל, עולם שבו כבר לא נשאר כלום - לא גדי ולא חתול, לא כלב ולא מקל, לא אש ולא מים, לא שור ולא שוחט.

ואז בשיא האבדן והחידלון, תבוא ההבנה ש'ככה אי אפשר להמשיך עוד', וחייבים לבנות עולם חדש, עולם שבו לא טורפים ולא נושכים, לא מכים ולא שורפים, לא מטביעים ולא שוחטים. עולם שבו כולם חיים יחד בשלום, נמר עם גדי ירבץ, ואולי אפילו אדם עם אדם...

בברכה, ש.צ. לוינגר

על 'חד גדיא' ומקבילותיו בתרבות הסביבה. ראו במאמרו של פרופ' מנחם צבי פוקס, 'לתולדות השים "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" בישראל ובעמים', בתוך: מ' בניהו (עורך), אסופות - ספר השנה למדעי היהדות, ב (תשמ"ח), עמ' רא-רכו.

תיקונים לתגובתי אמר/ה...

בפיסקה 1:
... הקמיע מצפה להצלה נסית, להתערבות של 'כח עליון' שיציל את הגדי מטורפו ואת החתול מנושכו וכו'.

בפיסקה האחרונה:
... פוקס, 'לתולדות השירים "חד גדיא"...

חגי משגב אמר/ה...

העניין בקמיע הוא לא ציפיה להצלה ניסית - לזה יכול לצפות גם האדם הממוצע, דתי או לא, וזו דרך העולם (בצד ההשתדלות. לקוות תמיד מותר). העניין בקמיע הוא עצם השימוש בטקסט שפועל מכוח עצמו, שמעורר תהליכים; לפעמים מילים קדושות, פסוקי שמירה, שמות מלאכים. במקרה הזה הסיפור עצמו הוא שיביא למהלך דומה בחיים עצמם, לא בשל צדקת המבקש ומעשיו הטובים אלא בשל כוח הטקסט עצמו. לכן יש בקמיעות הרבה פעמים סיפורי מעשה על מלאכים ושדים והצלה וכדומה. הצבעתי פה על דמיון נוסחאות, וגם מיקום השיר עשוי להעיד על השראה והשפעה של ניסוחי הקמיעות על השיר הזה (שכמובן אפשר לצקת אליו משמעויות אחרות לגמרי).

כיבוש מאגי אמר/ה...

אם באנו לתיאוריות על מאגיה בליל הסדר, ניתן להציע גם שטיפול הכרפס בחומץ או במי מלח, שתכונתם לכבוש את הירק, כסגולה לכיבוש כוחות הרע!

בברכה, ד"ר פטר זייל, המכון לחקר המאגיה והמיסטיקה היהודית, אוניברסיטת אסגארד

ידידי מר ש.צ. לוינגר טוען:
'ייתכן שטיבול הירק בחומץ או במי מלח באה למטרה טבעית: למנוע מהגדי או השה המסתובב בהגדה לכרסם את הירק המיועד לאכילה בסעודה. טעמו וריחו העז של החומץ או מי המלח דחו את השה או הגדי והרתיעוהו מלקרה אל הירק. לפיכך נקרא המתן 'כר-פס' - 'כר' מלשון 'לבשו כרים הצאן'; 'פס' - מלשון 'פסו אמונים'

ברם לענ"ד, עם כל הכבוד לרעיון המבריק של ידידי מר לוינגר, חשיבה רציונלית היא מחידושי התרבות המערבית, ולא מסתבר לייחס לקדמונים חשיבה כזו, וככל שיש בידינו הסבר מאגי ראוי, אין טעם לרציונליזציה אנכרוניסטית.

ושוב בהוקרה, פטר זייל

[מעניין לעניין:

גם כריכת המצה והמרור ע"י הלל איש בבל, מוסברת יפה על ידי החשש הבבלי ל'זוגות' הקיים באכילת המצה והמרור כישויות נפרדות. לפיכך איחדן הלל לישות אחת.

חשש ה'זוגות' הביא את בית הלל לשנות את דרך ההנהגה הארץ ישראלית המקובלת שבה היו זוג מנהיגים. החשש הבבלי-מיסטי מ'זוגות' הביא לדרך הנהגה חדשה שבה יש הכרעה לטובת מנהיג אחד, בבחינת 'דבר אחד לדור'!

ושוב, בשלישית (מטעם מובן...), הנני חותם בברכה, ד"ר פטר זייל, אסגארד]

ה'חד גדיא' הפרובנסאלי - מערכת של איזונים אמר/ה...

בס"ד י' באייר ע"ו

מעניין, שבניגוד לנוסח ה'חד גדיא' האשכנזי שבידינו, שבו יש היררכיה של חזק וחזק יותר הגובר עליו, ששיאה הקב"ה החזק כמובן מכולם - בנוסח הפרובנסאלי של 'חד גדיא' (מ"צ פוקס, אסופות ב, עמ' רח) לא החתול כי אם הכלב הוא שאוכל את הגדי, מוכה ע"י המקל שנשרף ע"י האש, המכובה ע"י המים הנשתים ע"י השור. אך מי שמנצח את השור הוא החבל הקושר אותו, המכורסם ע"י העכבר הנאכל ע"י החתול. וכנראה שההמשך הוא שהכלב נושך את החתול, ושוב השרשרת חוזרת על עצמה.

הטבע בנוי כך שיש מצב גם שהחלש יגבר על החזק ממנו, ולא כל העוצמה נתונה בידי החזק - אלא יש כאן מערכת טבעית של איזון הדדי.

בברכה, ש.צ. לוינגר