יום רביעי, 21 באוקטובר 2015

לך לך: אברהם בין המקרא לחז"ל


בכל שנה אני חוזר על אותו ניסוי: שואל את הכיתה (נושא הקורס לא באמת משנה, אני כבר מוצא את הקישור), מדוע נבחר אברהם. הלא בין הפרשה הקודמת לזו שלנו, לבד מפרטים ביוגרפיים, אין שום דבר שמכין אותנו לבחירתו של אברהם ולהטלת השליחות עליו. מדוע החליט אלוהים לשלוח אותו להתחיל את ההיסטוריה מחדש?

לא היתה ולו פעם אחת, שלא שקיבלתי את אותה התשובה: מפני שהכיר את קונו (המהדרין, בעצם המהדרות, אף ידעו לומר שזה היה בגיל שלוש ויש דעות אחרות), מפני שגילה את האמונה באל אחד, מפני שמסר את נפשו על האמונה הזו כפי שהוכח בסיפור הפסילים ובכבשן האש. ומדי שנה אני חוזר ומיתמם, בפנים מופתעות: אבל איפה זה כתוב בתורה?

טוב, זה מדרש, עונות הידעניות יותר. אבל אם כך מה התשובה? וגם הידענים, לא רק הידעניות, אינם יודעים לומר דברים מפורשים, מפי הקב"ה עצמו, שמסביר את בחירתו בפרק י"ח: "וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה ?וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ; כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט - לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו."

התשובה כתובה, איפוא, אש שחורה על גבי אש לבנה, אבל הלומדים זוכרים אחרת. אכן, מי שלומד כך מקרא, כשמדרשים בידו והם מהווים לו תחליף ללימוד בלתי אמצעי, מפסיד הן את המקרא והן את המדרשים. את המקרא, מפני שאינו יודע את דברי אלוהים חיים עצמם. ואת המדרש, מפני שאיננו מבחין כי המדרש מוסיף על המקרא, ומבקש להדגיש דברים שלא נאמרו בו, ובכך גם להעלות את השאלה מפני מה אותם דברים לא נאמרו בו מלכתחילה.

האמת ניתנת להיאמר, שסוף סוף גם פסוקים אלה לא נכתבו במקומם, אלא לאחר ששה פרקים; ועל כן ניתנו תשובות נוספות, דוגמת זו של ר' יהודה הלוי ב"הכוזרי", ועל פיה "העניין האלוהי" כבר היה שם, עובר מדור לדור. בחירתו של אברהם למעשה כבר היתה מוכנה ועומדת ומחכה לו, ועל כן אין מה לספר עליה.

אבל העובדות במקומן עומדות: התורה נותנת קריטריון אחד לבחירה, חז"ל נותנים אחר. התורה מדגישה את המשפט והצדקה, וכלפי אחרים דוקא (ההקשר שם הוא של אנשי סדום), וחז"ל מדגישים את העמידה על טהרת האמונה. התורה מכוונת כלפי חוץ, חז"ל כלפי פנים. התורה משלימה, חז"ל מתעמתים. המודל של התורה הוא מוסרי, ואילו של חז"ל עיוני ודתי. איש האמונה שהתורה מתכוונת לעצב הוא איש של צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואיש האמונה שחז"ל מעצבים הוא העומד על אמונתו ומוכן למסור את נפשו עליה.




מדוע שינו חז"ל את המודל המקראי? אפשר לענות על כך מכמה נקודות מבט. היסטורית, אולי כיוונו חכמים דווקא לבני דורם, שעומדים בניסיון השמד הרומי ואחר כך המינות המשתלטת על העולם הרומי, להחזיק מעמד, לשמור על אמונתם, להכריז על האל היחיד. אולי ניכרים כאן סימני פולמוס עם העולם הפגאני הלניסטי וחוכמתו. ספרותית, אולי רצו חז"ל להבליט נקודות שעלולות להיטשטש בקריאה שוטפת, מפני שאברהם בכל זאת כן יודע לצאת ולהילחם וכן מכריז על אמונתו במפגשים עם בני בריתו, וחכמים כדרכם מבליטים אלמנטים מן התמונה הכוללת על ידי סיפור. ופרשנית, הלא באמת חסרה חוליה בין הפרקים, וכשיטתם חז"ל משלימים פערים.

אבל מדוע נשכח המודל המקראי, זו שאלה קשה ממנה. וקשה ממנה השאלה, מהם נזקיה של שכחה זו. האם לא איבדנו את המבט הערכי והמוסרי המקורי, שהוא הוא מטרת גילויו של אברהם בעולם, שהוא הוא מטרת בריתו של ישראל עם אלוהיו, שהוא הוא טעם הקיום ושבלעדיו אין תורה ואין עם ואין ארץ ואין עולם. האם לא הלכנו שבי אחרי הדרמה החזלי"ת ההרואית, על חשבון שגרת מעשה היומיום של צדקה ומשפט, אפורה ומתסכלת ולעתים נטולת כל זוהר ותכלית ושכר בעולם הזה. האם לא התאהבנו בעמדת המיעוט הנרדף והצודק והזועם, על חשבון חובתנו בעולמנו.


אברהם עזב את תרח, ויותר לא בא זכרו בסיפור. עולם חדש נבנה. אבל אנחנו חוזרים ומעמידים את תרח במרכז הסיפור, חוזרים ונלחמים בו מדי שנה, חוזרים ומעלים על נס את נמרוד הרשע ואת כבשן האש, וכמעט שלא נותר בנו כוח ורוח לעיקר: לעשות צדקה ומשפט. 

יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

נח: אלכוהול ותהילה


סיפור בריאתו מחדש של העולם, המסופר בפרשת נח, רווח כידוע בעמים רבים, וכבר דשו רבים בדמיון ובהבדלים שבין סיפורים אלה ובמגמותיהם. הבדלי התפיסה המוסרית והדתית כבר הודגשו כל צרכם במחקר ובפרשנות, ועיקרם בסיבות שהובילו למבול ובהתנהלות עולם האלוהות מול עולם האדם. המקרא כדרכו מציג תפיסת עולם שהמוסר בבסיסה, הופך את האדם לאחראי על עולמו שלו, ולא על עולמם של האלים, ומציב את אלוהים מול האדם על מישורים שונים לחלוטין, שאינם ניתנים לגישור מוחשי או חומרי.

ברוח זו, מוסר המקרא על מספר התחלות, או אבות, לתחומים שונים של התרבות האנושית. בפרשת בראשית צוינו כמה כאלה: קין עצמו בנה עיר, ולפיכך הוא עומד בראש הבונים בתרבות האנושית. צאצאיו, בני למך, נחשבים לאבות יושבי אוהל ומקנה וגם לאבות תופשי כנור ועוגב, ובצדם אחיהם הוא לוטש כל חורש נחושת וברזל. לא תמיד ברורה משמעות אותה ראשוניות, שהלא כבר הבל רעה צאן, ומסתבר שמדובר בשלב מתקדם יותר של ענף המרעה וביות הבהמות. מכל מקום, ראשית התרבות האנושית כאן עניינה במקנה, במוזיקה ובעיבוד מתכות.

בפרשת נח אנו פוגשים עוד שני מתחילים, ואתם עוד שני אלמנטים שבלעדיהם אין התרבות תרבות: נח איש האדמה מחל ונוטע כרם ואף משתכר מפריו, ונמרוד מֵחֵל להיות גיבור בארץ. שתי פרשיות אלה באות בלווית סיפור קצר, שלא כקודמיהם בבראשית, שם הובאה רק עובדת היותם. נח אינו אבי הנוטעים או מֵחֵל עבודת האדמה, שכן זו ימיה כימי עולם. עוד האדם בגן עדן צוּוָה ולאחר מכן קולל בעבודת האדמה, וקללה זו מלווה את שושלות קין ושת עד נחמתו של נח. אולם בכל זאת מוזכר "ויחל נח איש האדמה", ומסתבר שאיזכור זה מתייחס לעבודת הכרם. בכך מוצב הגפן והיין כאחד מיסודות התרבות האנושית.

אכן, המחקר הארכיאולוגי כיום מצביע על מקורו של ביות הגפן באנטוליה או בארמניה, בשלבים קדומים של התרבות האנושית. קשה כמובן לדעת מתי התחיל ייצור היין, אך שרידי חומצות מסויימות בכלי חרס מצביעים על קיומו בהרי הזאגרוס בכפר ניאוליתי, שזמנו על פי המקובל במחקר כבר באלף החמישי או הששי לפנה"ס. עדויות ספרותיות המתייחסות לגידול וצריכת יין קיימות מזמן שקיים תיעוד כתוב של תרבות אנושית, דהיינו מן האלף השלישי לפנה"ס. תרבויות אליליות שונות, דוגמת היוונים והמצרים, ייחסו את המצאת היין לאלים, ובכך העידו על החשיבות היתרה שייחסו למוצר זה. בכל התרבויות העתיקות יש ליין מקום מרכזי בפולחן האלים.



אולם המקרא מוסיף ליין פן פחות סימפטי, ונח, היינן הראשון, הוא גם השיכור הראשון. שכרותו מביאה בעקבותיה חטא הגורר את קללתו של חם, וכבר חז"ל העלו אפשרויות שונות לחטאו של אבי כנען, בעיקר מהתחום המיני. פירושם מסתמך על החזרה על המילים "גילוי" ו"ערוה" בפרשה זו מספר פעמים. מכל מקום, היין עומד בפתחה של התקופה החדשה בתולדות העולם, וקללה בעקביו.

המֵחֵל הבא בתולדות האדם הוא נמרוד, והוא החל להיות גבור בארץ. כבר היו גיבורים לפניו, בפרק ו', הלא הם ילדי בני האלוהים מבנות האדם, אולם נמרוד הוא ראשון הגיבורים בארץ לפני ה', וכנראה הכוונה לראשון הכובשים, ראשון מייסדי הממלכות הנשענות על חַרבן. המקרא אף מצטט פתגם ידוע שהתהלך מן הסתם במזרח הקדום, "על כן יאמר כנמרוד גיבור ציד לפני ה'". פרשנים שונים תולים בו גם את חטא העבודה הזרה, אולם גם בלי זה ברור שהוא אחד משופכי הדם הסיטונאיים הידועים בהיסטוריה העתיקה. כמו היין, גם הממלכה והשלטון נחשבו מאז ומעולם כסימן התרבות המובהק, ואף אלה יוחסו בכל רחבי העולם האלילי לאלים עצמם. ראוי לציין, כי בניגוד לסיפורי מלכים מן העולם העתיק, שבהם האלים עצמם הם המלכים הראשונים או מייסדי הממלכות הראשונות, עם ישראל סיפר סיפור אחר לחלוטין, ובו סירב הנביא שמואל לרעיון המלוכה, הסכים לו רק בלית ברירה, והמלך הראשון חטא והודח. בדיוק כמו היין, המלוכה והשלטון האנושי אינם אלוהיים בשום אופן, על פי המקרא.


הנה כי כן, פורשת התורה לפנינו, בצד הבריאה והתקווה, גם את הכשלים והתהומות אליהם יכול האדם להתדרדר. רצח הבל נבע מקנאת איש באחיו; חטא חם נבע מן האלכוהול, ובו כרוך גילוי העריות והעבדות; וכיבושיו של נמרוד, גבור הציד, באו מרדיפת התהילה. בלשונם של חז"ל, הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.