יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

ויגש: ממה מורכבת זהות, וסיפור על עיירה וניגון



בין מלכויות ישראל ויהודה היתה מלחמת זהויות. פילוג הממלכה אמנם בא על רקע של דרישות כלכליות-חברתיות של הפחתת מיסים, אבל קו השבר נפער לאורך גבולות השבטים; מצד אחד – יהודה, בנימין ושמעון, ומצד שני אפרים, נפתלי וזבולון, יששכר ואשר וחצי המנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הלכו פורמלית עם ירבעם, אבל בפועל הקשר ביניהם לא היה חזק, וכלפי חוץ אולי אף לא היה מורגש כלל).

נתוני הבסיס של שתי הממלכות היו שונים למדי. בצפון ביתרו דרכי האורך המרכזיות של המזרח התיכון את הממלכה דרך עמק יזרעאל בואכה חצור, ואף גוש ההרים המרכזי שלה, הרי השומרון, נחצה בערוצי נחלים ודרכים; ממלכת הדרום, לעומתה, אין בה צמתים מרכזיים בינלאומיים, והריה הרבה פחות נגישים. מהבחינה הדמוגרפית התרכזה רוב האוכלוסיה בצפון, אבל היתה פחות הומוגנית.

בעקבות זאת, בכמה וכמה פרמטרים היו הממלכות שונות זו מזו:

האחד, העניין הפוליטי. בדרום עמד במרכז הממלכה גוש גדול ודומיננטי, הוא שבט יהודה, שמעולם לא היה ערעור על מרכזיותו ושלטונו באיזור זה. שבט שמעון אף לא היה מזוהה כשבט בעל טריטוריה, אלא כמשפחות נודדים בתחומי יהודה, ובנימין היה שבט קטן ומוחלש דמוגרפית, שחסה בצל אחיו הגדול. לעומתם, בצפון, אמנם הצליח שבט אפרים לרכז סביבו פרישה ופילוג מהממלכה, אבל השושלת המייסדת לא החזיקה מעמד אפילו עד דור שלישי. בן המייסד נרצח ותחתיו עלתה שושלת משבט יששכר, שאף לא חי במרכז הארץ, ועד אז לא מילא תפקיד משמעותי מאד בחיי העם.

בעקבות החילופים האלה בין שליטים ושבטים, אף עיר הבירה התחלפה מדי פעם. ירבעם לבדו משל בשלוש ערי בירה שונות – שכם, פנואל ותרצה; בית עמרי עבר מתרצה לשומרון, ואף יזרעאל זכתה למעמד ממלכתי. ביהודה, לעומת זאת, ירושלים היתה בירת הנצח.

השני, ריכוז הפולחן. בדרום תפסה ירושלים מקום בראש, כמרכז הממלכה הפוליטי והדתי כאחד; ואף אם כל "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", מקדש המלך המרכזי היה ללא עוררין צמוד לארמון המלך, על הר הבית. מעולם לא עורערה מרכזיותו (שאין לערבב אותה עם בלעדיותו), וככל שחלף הזמן אף התקדש המקום יותר ויותר. בצפון מעולם לא הגיע שום מקום לדרגה כזו. ההיפך הוא הנכון, מלכתחילה העדיף השלטון לפצל את מרכזי הפולחן לשניים. ניתן לראות בזה שתי גישות שונות לשאלת היחס בין השלטון לכהונה – בדרום הם צמודים זה לזה, אולי כתוצאה מרצונו של דוד לא ליצור מוקד כוח נוסף, ובעתיד אף יתפתחו ביניהם עימותים (יהוידע מול עתליה, זכריה מול יואש, עזריה מול עוזיה); ירבעם הלך בדרך הפוכה, ואולי כדי לבזר את הכוח הכוהני העדיף לפצלו. מכל מקום, מעולם לא היווה מוסד הפולחן הצפוני תחרות מכל סוג שהיא לשלטון.

השלישי, הפולחן עצמו. מקדש וארון וכרובים כאן, עגלי זהב כאן. הדברים האלה ידועים מכל, והיוו פצע פתוח בליבו של התנ"ך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל. ביטוי מפורש ומליצי נותן לדבר נאומו של אביה בהר צמרים, טרם מלחמתו בירבעם, על פי גירסת ספר דברי הימים:

וְאַתֶּם - הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים. הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי ה', אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם, וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.
 וַאֲנַחְנוּ - ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ; וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת, וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב-בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת-סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל-הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר, וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב, כִּי-שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (דהי"ב י"ג)
הרביעי, מדיניות החוץ. שתי הממלכות כרתו בריתות ועירבו מדינות זרות בענייניהן, אולם דומה שממלכת הצפון הגדילה לעשות. בריתות עם צידון או עם ארם והתחברות לקואליציות היו קו מנחה במדיניות מלכי הצפון, בעוד שמלכי הדרום עשו כך רק לעתים רחוקות ובחוסר ברירה. גרם לכך מן הסתם מיקומן של שתי הממלכות – זו על צמתי הדרכים המרכזיות של המזרח הקדום, וזו ספונה בהרריה וסגורה מפני סוחרי העולם העתיק וצבאותיהם. אמנם, עם בוא עידן האימפריות (בעיקר מסוף המאה התשיעית לפנה"ס) היו הכל חייבים לנקוט עמדה, אולם כאן כבר לא היה להם מעמד של בוחרים שווי ערך, אלא רק בחירה בין אדונים – למי להשתעבד כווסאל.

החמישי, והוא נגזר מכל הגורמים שנמנו עד כאן, הוא העניין התרבותי. ממלכת ישראל הצפונית היתה פתוחה לעולם ולתרבויותיו. אלי פיניקיה וארם לא היו זרים לרחובותיה, נשות ארמון המלוכה היו ילידות חוץ, ולצד עדות המקרא הרושפת בזעם על היבוא האלילי מספרת גם הארכיאולוגיה על עושר רב יותר ועל ארכיטקטורה מרשימה יותר, עדות לקשרי תרבות וידע עם מדינות האיזור. מצד שני כמעט ולא התפתחה בה תופעת נביאי הכתב האופיינית לדרום; דומה שרוב נביאיה פעלו במקדש וסביבו, ואליהו ואלישע נראים כחריגים בנוף הנבואה הצפונית; אבל גם אליהו שולח את ידו בפולחן ומקריב קרבנות, כמסורת הנבואה הקדומה מימי שמואל (שגדל, כזכור, במשכן שילה שבתחום אפרים). בדרום, החל מן המאה השמינית, היו הנביאים עצמאים יותר, וברוח דבריו של עמוס "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" הם גם לא צמחו בחבורות בני הנביאים, כתלמידיהם של אליהו ואלישע. מסורת הנבואה היתה שונה ביהודה.

*

אבל אל לנו לתת לנקודות הפילוג האלה לבלבל אותנו. מכמה וכמה פנים, ברור שהממלכות היו אחיות:
האחד, הזכרון הלאומי. למרות השוני בסיפורים ובפרטיהם, זכר היציאה ממצרים והנדודים במדבר פעמו בשתי הממלכות. קריאת הקרב של ירבעם היתה "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; וגם אם בני הדרום ראו בסיסמה הזו את התגלמות חטא העגל בזמן שירבעם ראה בה לגיטימציה לאותו עגל עצמו, הסיפור נותר זהה. החג ש"בדא ירבעם מליבו" (מל"א י"ב) הוא הוא חג הסוכות, ורק את מועדו משנה ירבעם, כנראה על ידי עיבור חודש בחודש, כנהוג גם בדרום. ממלכת יהודה ראתה את שבטי הצפון כאחיה; הסוררים והפורשים אמנם, אבל אחיה, ומעולם לא ויתרה על השאיפה לחזור ולראות אותן תחת כתר אחד, אם כי מאז ימי אביה בן רחבעם לא נעשו כל מאמצים בכיוון הזה. ברגע שהתאפשר, עם ירידת האימפריה האשורית, שבו מלכי יהודה ושפכו את שלטונם על כל מקום שיכלו להגיע אליו גם בצפון. גם החלוקה לבני לאה ולבני רחל לא פילגה ביניהם, ובדרום ישבו זה בצד זה יהודה ובנימין עד הסוף המר, כשם שבצפון קיבלו שאר בני לאה – חוץ מיהודה – את שלטונו של יוסף, לפחות בהתחלה.

השני, עניין השפה והכתב. מן המסמכים והתעודות שהשתמרו משתי הממלכות עולה עברית זהה. היו הבדלים מזעריים בין ארחות הדיבור שלהן, מעט בתחום ההגייה, ואולי – על פי שרידים מלשון הצפון במקרא – גם משהו בתחביר ובאוצר המילים; ההבדל הזה קטן הרבה יותר מההבדל שבין העברית הצפונית לבין הפיניקית או הארמית, שכנותיה ושותפותיה-יריבותיה.  הכתב של שתי הממלכות שווה היה. בנוהג שבעולם שממלכות ומדינות אינן ממציאות לעצמן כתב חדש, אלא ממשיכות להשתמש בנהוג ובמקובל באיזור; הכתב מתפתח בדרכו שלו, גם כתוצאה משינויים פוליטיים, אולם רק לאחר זמן מהשינוי. אילו היו הממלכות מלכתחילה זרות זו לזו, פרי התאגדויות עצמאיות, זו צפונית וזו דרומית, זו בהשראת פיניקיה וארם וזו כתגובה מאוחרת, היה כתבה של הצפונית דומה לכתב הנהוג בארם ובפיניקיה (שחלקו כתב משותף במאה התשיעית), וזה של הדרום היה מתפתח בדרכו שלו. אבל עד לסוף ימיהן כממלכות נפרדות לא ניכר הבדל כלשהוא בין כתביהן. שרשיהן של שתי הממלכות בתרבות אחת ואחידה, בכתב אחד, במסורת מינהל אחת.

והרי לפנינו שאלה שנוקבת עד התהום. מה חזק יותר? מה קובע את הזהות? האם האידיאולוגיות והמעשים והמדיניות והדעות, או דברים בסיסיים כמו שפה, צליליה וצורתה, זכרונות וסיפורים? יהודי בן ימינו, העולה למשל מארצות הברית ומזדהה בכל עם מדיניותה ואורח חייה ודעותיה של קבוצה מסויימת, אבל ילדיו אינם מכירים את סיפורי ושירי גן הילדים, האם ייחשב כזר לה או כבשר מבשרה? דומה שהתשובה ברורה.


בשל הקירבה הבסיסית הזו, הפכה מלחמת הזהויות לקשה יותר. הלא כך היא המידה בכל מקום ובכל זמן: סכסוכי אחים הם המרים מכל. אפילו הנביאים לא קראו מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות, לא ביהודה ולא בישראל. הדיבורים הראשונים על איחוד תחת כתר אחד באים מפי נביאים רק כשאין כבר את מי לאחד.

*

העולם העתיק לא בחר את שליטיו לפי מדיניותם. לא היה בכך כל צורך וטעם. בן המזרח הקדום הכיר בכך שאין מדיניות יכולה להיגזר מאידיאולוגיה - ודאי לא מדיניות של מדינה קטנה על צומת דרכים נחשק ופרוץ לכל רוח - אלא משיקולים פרגמטיים; אבל הוא כן ציפה שהפרגמטיות הזו, שאפשר גם בה לבחור בין אלטרנטיבות, תשקף את זהותו שלו. מפני כך, בדרך כלל שליטים לא עלו לשלטון על כנפי אידיאולוגיה, אלא על גבי גב שבטי. שאול, המלך הראשון, נתמך בתחילת דרכו על ידי שמואל, תושב הרמה שבאפרים, ומשם בא כוחו הפוליטי; משניטלה התמיכה, לא הספיק הגב של שבט בנימין להחזיק את השלטון בידו, מפני ששבט בנימין היה שבט קטן וחלש, שנלחץ בין השבטים הגדולים שמדרומו ומצפונו. דוד עלה לשלטון בתמיכה של זקני יהודה, השבט הגדול והחזק בארץ, ואף ירבעם עלה לשלטון על כנפי הגב הפוליטי האפרתי. לא תכניותיהם המדיניות או הכלכליות הביאו להם את התמיכה, אלא היותם מייצגי זהות.

שתי מהפכות בתולדות שתי הממלכות בכל זאת פרצו על רקע אידיאולוגי. יהוא מרד בבית עמרי כנציג הנביאים. אולם דרכו המדינית ואף הדתית לא תאמה את הנחיותיהם בשום צורה (מלבד השמדת מקדשי הבעל, כחלק מהשמדת בית עמרי כולו), וקשה לדעת האם תמיכת הנביאים הביאה לו גם את תמיכת הצבא. התבטאות הקצינים, שותפיו למרד, מעידות על הערכת הלגיטימציה הנבואית, אבל גם על זלזול בה. נראה שלא התייחסו אליה כיותר מאשר צבירת פופולאריות. מנגד, מרד יהוידע נגד עתליה היה בודאי מרד זהות – עתליה, בת שושלת עמרי הצפונית, הישראלית ואף הפיניקית, היתה זרה, וכנגדה הועמד יואש, היורש הלגיטימי, ובודאי לא בשל קוי מדיניות שהציג (הוא היה בן שבע בלבד כשהומלך). ליהוידע אפשר שהיתה אידיאולוגיה; אבל העם לא תמך בו, אלא בבית דוד, מפני שיואש הילד היה מייצג הזהות האותנטי שלו.

לכל הדעות כמעט לא פרצו מרידות על רקע קוי מדיניות שונים, תפיסות כלכליות שונות או נטיות פוליטיות שונות. אם הוחלף מלך בישראל על רקע החלפת מדיניות, ההחלפה הזו באה מידי מלך מבחוץ שכבש את הארץ ושלט בממשלתה. כאמור, ברובם המוחלט של המקרים העולם העתיק בחר את שליטיו על פי זהותם.
בכך הובעה האמונה, שמדיניות היא דבר יציב הרבה פחות מזהות. איש לא ציפה ששליט יתמיד כל ימיו במדיניות פוליטית אחת, מפני שהתנאים בארץ הזו, הקטנה והמרכזית והחשובה והמשוסעת, משתנים כל העת, ומאזן הכוחות העולמי משתנה כל העת גם הוא. אבל בהחלט היתה ציפיה שהזהות תתמיד, ושהשלטון יהיה מייצגה.  

ולא אמרנו כאן מילה על אקטואליה.
*

היה היתה עיירה בערי הקרפטים, ובה קהילה יהודית...

סיפור קטן אחד מאותה העיירה, שהלכה לבחור לה רב, שמענו מאבינו, ציוני דתי מודרני בכל רמ"ח אבריו; על עיירה, שאף שהיתה רובה מורכבת מחסידי ויז'ניץ, בחרה לה בכל זאת רב מחסידי סאטמר; ואותו רב, אף שכיהן כרב חשוב ונודע בקהילה סאטמרית בבני ברק, התייחס לאבינו, תלמידו המשכיל הציוני, בכבוד רב. נער צעיר הייתי כשהלכתי עם אבא להלווייתו, כיפות סרוגות בודדות בתוך ים של בגדים שחורים ביום קיץ חם. כל הזהויות התבשלו שם יחד, תחת שמי בני ברק.

סיפור על רב, "דער ריסקעווער רב", וסיפור על בחירת הנהגה, וסיפור על ניגון, בקישור שלפניכם:



תגובה 1:

ש.צ. לוינגר אמר/ה...

מכתב ברכה של הרב מרוסקובה לתלמידו 'הרב ד"ר מוה"ר יחיאל מיכל מאשקאוויטש' - מובא בספר הזכרון לקדושי רוסקובה וזובלס - מחוז מרמורוש', ת"א תשכ"ט, עמ' 27 (קישור לספר ב'ויקיגניה', ערך: רוסקובה). את יחסו הסבלני כלפי מי ש'חטא' בציונות, נימק הרב בדרשת חז"ל 'יתמו חטאים - ולא חוטאים' - שאין התורה כועסת על מי שחטא בשוגג (שם, עמ' 34).