יום חמישי, 25 בדצמבר 2014

ויגש: ממה מורכבת זהות, וסיפור על עיירה וניגון



בין מלכויות ישראל ויהודה היתה מלחמת זהויות. פילוג הממלכה אמנם בא על רקע של דרישות כלכליות-חברתיות של הפחתת מיסים, אבל קו השבר נפער לאורך גבולות השבטים; מצד אחד – יהודה, בנימין ושמעון, ומצד שני אפרים, נפתלי וזבולון, יששכר ואשר וחצי המנשה (שבטי עבר הירדן המזרחי הלכו פורמלית עם ירבעם, אבל בפועל הקשר ביניהם לא היה חזק, וכלפי חוץ אולי אף לא היה מורגש כלל).

נתוני הבסיס של שתי הממלכות היו שונים למדי. בצפון ביתרו דרכי האורך המרכזיות של המזרח התיכון את הממלכה דרך עמק יזרעאל בואכה חצור, ואף גוש ההרים המרכזי שלה, הרי השומרון, נחצה בערוצי נחלים ודרכים; ממלכת הדרום, לעומתה, אין בה צמתים מרכזיים בינלאומיים, והריה הרבה פחות נגישים. מהבחינה הדמוגרפית התרכזה רוב האוכלוסיה בצפון, אבל היתה פחות הומוגנית.

בעקבות זאת, בכמה וכמה פרמטרים היו הממלכות שונות זו מזו:

האחד, העניין הפוליטי. בדרום עמד במרכז הממלכה גוש גדול ודומיננטי, הוא שבט יהודה, שמעולם לא היה ערעור על מרכזיותו ושלטונו באיזור זה. שבט שמעון אף לא היה מזוהה כשבט בעל טריטוריה, אלא כמשפחות נודדים בתחומי יהודה, ובנימין היה שבט קטן ומוחלש דמוגרפית, שחסה בצל אחיו הגדול. לעומתם, בצפון, אמנם הצליח שבט אפרים לרכז סביבו פרישה ופילוג מהממלכה, אבל השושלת המייסדת לא החזיקה מעמד אפילו עד דור שלישי. בן המייסד נרצח ותחתיו עלתה שושלת משבט יששכר, שאף לא חי במרכז הארץ, ועד אז לא מילא תפקיד משמעותי מאד בחיי העם.

בעקבות החילופים האלה בין שליטים ושבטים, אף עיר הבירה התחלפה מדי פעם. ירבעם לבדו משל בשלוש ערי בירה שונות – שכם, פנואל ותרצה; בית עמרי עבר מתרצה לשומרון, ואף יזרעאל זכתה למעמד ממלכתי. ביהודה, לעומת זאת, ירושלים היתה בירת הנצח.

השני, ריכוז הפולחן. בדרום תפסה ירושלים מקום בראש, כמרכז הממלכה הפוליטי והדתי כאחד; ואף אם כל "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות", מקדש המלך המרכזי היה ללא עוררין צמוד לארמון המלך, על הר הבית. מעולם לא עורערה מרכזיותו (שאין לערבב אותה עם בלעדיותו), וככל שחלף הזמן אף התקדש המקום יותר ויותר. בצפון מעולם לא הגיע שום מקום לדרגה כזו. ההיפך הוא הנכון, מלכתחילה העדיף השלטון לפצל את מרכזי הפולחן לשניים. ניתן לראות בזה שתי גישות שונות לשאלת היחס בין השלטון לכהונה – בדרום הם צמודים זה לזה, אולי כתוצאה מרצונו של דוד לא ליצור מוקד כוח נוסף, ובעתיד אף יתפתחו ביניהם עימותים (יהוידע מול עתליה, זכריה מול יואש, עזריה מול עוזיה); ירבעם הלך בדרך הפוכה, ואולי כדי לבזר את הכוח הכוהני העדיף לפצלו. מכל מקום, מעולם לא היווה מוסד הפולחן הצפוני תחרות מכל סוג שהיא לשלטון.

השלישי, הפולחן עצמו. מקדש וארון וכרובים כאן, עגלי זהב כאן. הדברים האלה ידועים מכל, והיוו פצע פתוח בליבו של התנ"ך כל ימי קיומה של ממלכת ישראל. ביטוי מפורש ומליצי נותן לדבר נאומו של אביה בהר צמרים, טרם מלחמתו בירבעם, על פי גירסת ספר דברי הימים:

וְאַתֶּם - הָמוֹן רָב, וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים. הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת-כֹּהֲנֵי ה', אֶת-בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם, וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כָּל-הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן-בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה, וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים.
 וַאֲנַחְנוּ - ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ; וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת, וּמַקְטִרִים לַה' עֹלוֹת בַּבֹּקֶר-בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב-בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת-סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל-הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר, וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב, כִּי-שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ. (דהי"ב י"ג)
הרביעי, מדיניות החוץ. שתי הממלכות כרתו בריתות ועירבו מדינות זרות בענייניהן, אולם דומה שממלכת הצפון הגדילה לעשות. בריתות עם צידון או עם ארם והתחברות לקואליציות היו קו מנחה במדיניות מלכי הצפון, בעוד שמלכי הדרום עשו כך רק לעתים רחוקות ובחוסר ברירה. גרם לכך מן הסתם מיקומן של שתי הממלכות – זו על צמתי הדרכים המרכזיות של המזרח הקדום, וזו ספונה בהרריה וסגורה מפני סוחרי העולם העתיק וצבאותיהם. אמנם, עם בוא עידן האימפריות (בעיקר מסוף המאה התשיעית לפנה"ס) היו הכל חייבים לנקוט עמדה, אולם כאן כבר לא היה להם מעמד של בוחרים שווי ערך, אלא רק בחירה בין אדונים – למי להשתעבד כווסאל.

החמישי, והוא נגזר מכל הגורמים שנמנו עד כאן, הוא העניין התרבותי. ממלכת ישראל הצפונית היתה פתוחה לעולם ולתרבויותיו. אלי פיניקיה וארם לא היו זרים לרחובותיה, נשות ארמון המלוכה היו ילידות חוץ, ולצד עדות המקרא הרושפת בזעם על היבוא האלילי מספרת גם הארכיאולוגיה על עושר רב יותר ועל ארכיטקטורה מרשימה יותר, עדות לקשרי תרבות וידע עם מדינות האיזור. מצד שני כמעט ולא התפתחה בה תופעת נביאי הכתב האופיינית לדרום; דומה שרוב נביאיה פעלו במקדש וסביבו, ואליהו ואלישע נראים כחריגים בנוף הנבואה הצפונית; אבל גם אליהו שולח את ידו בפולחן ומקריב קרבנות, כמסורת הנבואה הקדומה מימי שמואל (שגדל, כזכור, במשכן שילה שבתחום אפרים). בדרום, החל מן המאה השמינית, היו הנביאים עצמאים יותר, וברוח דבריו של עמוס "לא נביא אנוכי ולא בן נביא" הם גם לא צמחו בחבורות בני הנביאים, כתלמידיהם של אליהו ואלישע. מסורת הנבואה היתה שונה ביהודה.

*

אבל אל לנו לתת לנקודות הפילוג האלה לבלבל אותנו. מכמה וכמה פנים, ברור שהממלכות היו אחיות:
האחד, הזכרון הלאומי. למרות השוני בסיפורים ובפרטיהם, זכר היציאה ממצרים והנדודים במדבר פעמו בשתי הממלכות. קריאת הקרב של ירבעם היתה "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים"; וגם אם בני הדרום ראו בסיסמה הזו את התגלמות חטא העגל בזמן שירבעם ראה בה לגיטימציה לאותו עגל עצמו, הסיפור נותר זהה. החג ש"בדא ירבעם מליבו" (מל"א י"ב) הוא הוא חג הסוכות, ורק את מועדו משנה ירבעם, כנראה על ידי עיבור חודש בחודש, כנהוג גם בדרום. ממלכת יהודה ראתה את שבטי הצפון כאחיה; הסוררים והפורשים אמנם, אבל אחיה, ומעולם לא ויתרה על השאיפה לחזור ולראות אותן תחת כתר אחד, אם כי מאז ימי אביה בן רחבעם לא נעשו כל מאמצים בכיוון הזה. ברגע שהתאפשר, עם ירידת האימפריה האשורית, שבו מלכי יהודה ושפכו את שלטונם על כל מקום שיכלו להגיע אליו גם בצפון. גם החלוקה לבני לאה ולבני רחל לא פילגה ביניהם, ובדרום ישבו זה בצד זה יהודה ובנימין עד הסוף המר, כשם שבצפון קיבלו שאר בני לאה – חוץ מיהודה – את שלטונו של יוסף, לפחות בהתחלה.

השני, עניין השפה והכתב. מן המסמכים והתעודות שהשתמרו משתי הממלכות עולה עברית זהה. היו הבדלים מזעריים בין ארחות הדיבור שלהן, מעט בתחום ההגייה, ואולי – על פי שרידים מלשון הצפון במקרא – גם משהו בתחביר ובאוצר המילים; ההבדל הזה קטן הרבה יותר מההבדל שבין העברית הצפונית לבין הפיניקית או הארמית, שכנותיה ושותפותיה-יריבותיה.  הכתב של שתי הממלכות שווה היה. בנוהג שבעולם שממלכות ומדינות אינן ממציאות לעצמן כתב חדש, אלא ממשיכות להשתמש בנהוג ובמקובל באיזור; הכתב מתפתח בדרכו שלו, גם כתוצאה משינויים פוליטיים, אולם רק לאחר זמן מהשינוי. אילו היו הממלכות מלכתחילה זרות זו לזו, פרי התאגדויות עצמאיות, זו צפונית וזו דרומית, זו בהשראת פיניקיה וארם וזו כתגובה מאוחרת, היה כתבה של הצפונית דומה לכתב הנהוג בארם ובפיניקיה (שחלקו כתב משותף במאה התשיעית), וזה של הדרום היה מתפתח בדרכו שלו. אבל עד לסוף ימיהן כממלכות נפרדות לא ניכר הבדל כלשהוא בין כתביהן. שרשיהן של שתי הממלכות בתרבות אחת ואחידה, בכתב אחד, במסורת מינהל אחת.

והרי לפנינו שאלה שנוקבת עד התהום. מה חזק יותר? מה קובע את הזהות? האם האידיאולוגיות והמעשים והמדיניות והדעות, או דברים בסיסיים כמו שפה, צליליה וצורתה, זכרונות וסיפורים? יהודי בן ימינו, העולה למשל מארצות הברית ומזדהה בכל עם מדיניותה ואורח חייה ודעותיה של קבוצה מסויימת, אבל ילדיו אינם מכירים את סיפורי ושירי גן הילדים, האם ייחשב כזר לה או כבשר מבשרה? דומה שהתשובה ברורה.


בשל הקירבה הבסיסית הזו, הפכה מלחמת הזהויות לקשה יותר. הלא כך היא המידה בכל מקום ובכל זמן: סכסוכי אחים הם המרים מכל. אפילו הנביאים לא קראו מעולם לאיחודן מחדש של שתי הממלכות, לא ביהודה ולא בישראל. הדיבורים הראשונים על איחוד תחת כתר אחד באים מפי נביאים רק כשאין כבר את מי לאחד.

*

העולם העתיק לא בחר את שליטיו לפי מדיניותם. לא היה בכך כל צורך וטעם. בן המזרח הקדום הכיר בכך שאין מדיניות יכולה להיגזר מאידיאולוגיה - ודאי לא מדיניות של מדינה קטנה על צומת דרכים נחשק ופרוץ לכל רוח - אלא משיקולים פרגמטיים; אבל הוא כן ציפה שהפרגמטיות הזו, שאפשר גם בה לבחור בין אלטרנטיבות, תשקף את זהותו שלו. מפני כך, בדרך כלל שליטים לא עלו לשלטון על כנפי אידיאולוגיה, אלא על גבי גב שבטי. שאול, המלך הראשון, נתמך בתחילת דרכו על ידי שמואל, תושב הרמה שבאפרים, ומשם בא כוחו הפוליטי; משניטלה התמיכה, לא הספיק הגב של שבט בנימין להחזיק את השלטון בידו, מפני ששבט בנימין היה שבט קטן וחלש, שנלחץ בין השבטים הגדולים שמדרומו ומצפונו. דוד עלה לשלטון בתמיכה של זקני יהודה, השבט הגדול והחזק בארץ, ואף ירבעם עלה לשלטון על כנפי הגב הפוליטי האפרתי. לא תכניותיהם המדיניות או הכלכליות הביאו להם את התמיכה, אלא היותם מייצגי זהות.

שתי מהפכות בתולדות שתי הממלכות בכל זאת פרצו על רקע אידיאולוגי. יהוא מרד בבית עמרי כנציג הנביאים. אולם דרכו המדינית ואף הדתית לא תאמה את הנחיותיהם בשום צורה (מלבד השמדת מקדשי הבעל, כחלק מהשמדת בית עמרי כולו), וקשה לדעת האם תמיכת הנביאים הביאה לו גם את תמיכת הצבא. התבטאות הקצינים, שותפיו למרד, מעידות על הערכת הלגיטימציה הנבואית, אבל גם על זלזול בה. נראה שלא התייחסו אליה כיותר מאשר צבירת פופולאריות. מנגד, מרד יהוידע נגד עתליה היה בודאי מרד זהות – עתליה, בת שושלת עמרי הצפונית, הישראלית ואף הפיניקית, היתה זרה, וכנגדה הועמד יואש, היורש הלגיטימי, ובודאי לא בשל קוי מדיניות שהציג (הוא היה בן שבע בלבד כשהומלך). ליהוידע אפשר שהיתה אידיאולוגיה; אבל העם לא תמך בו, אלא בבית דוד, מפני שיואש הילד היה מייצג הזהות האותנטי שלו.

לכל הדעות כמעט לא פרצו מרידות על רקע קוי מדיניות שונים, תפיסות כלכליות שונות או נטיות פוליטיות שונות. אם הוחלף מלך בישראל על רקע החלפת מדיניות, ההחלפה הזו באה מידי מלך מבחוץ שכבש את הארץ ושלט בממשלתה. כאמור, ברובם המוחלט של המקרים העולם העתיק בחר את שליטיו על פי זהותם.
בכך הובעה האמונה, שמדיניות היא דבר יציב הרבה פחות מזהות. איש לא ציפה ששליט יתמיד כל ימיו במדיניות פוליטית אחת, מפני שהתנאים בארץ הזו, הקטנה והמרכזית והחשובה והמשוסעת, משתנים כל העת, ומאזן הכוחות העולמי משתנה כל העת גם הוא. אבל בהחלט היתה ציפיה שהזהות תתמיד, ושהשלטון יהיה מייצגה.  

ולא אמרנו כאן מילה על אקטואליה.
*

היה היתה עיירה בערי הקרפטים, ובה קהילה יהודית...

סיפור קטן אחד מאותה העיירה, שהלכה לבחור לה רב, שמענו מאבינו, ציוני דתי מודרני בכל רמ"ח אבריו; על עיירה, שאף שהיתה רובה מורכבת מחסידי ויז'ניץ, בחרה לה בכל זאת רב מחסידי סאטמר; ואותו רב, אף שכיהן כרב חשוב ונודע בקהילה סאטמרית בבני ברק, התייחס לאבינו, תלמידו המשכיל הציוני, בכבוד רב. נער צעיר הייתי כשהלכתי עם אבא להלווייתו, כיפות סרוגות בודדות בתוך ים של בגדים שחורים ביום קיץ חם. כל הזהויות התבשלו שם יחד, תחת שמי בני ברק.

סיפור על רב, "דער ריסקעווער רב", וסיפור על בחירת הנהגה, וסיפור על ניגון, בקישור שלפניכם:



יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

וישב: מסע למצרים



רבים מאיתנו קראו עוד בילדותם את סיפורי המיתולוגיה היוונית, ואף ידעו לשנן את שמות האלים לדורותיהם ואת גיבורי מלחמת טרויה. פחות מאיתנו קראו סיפורי דתות אחרות; בכך התמצתה היכרותינו עם דתות העולם העתיק, שהיוו את מרכז הוויתו. אבל תרבות, ואף תרבות דתית בכלל, מורכבת מרכיבים רבים נוספים. כשאנחנו מתארים דת (כל דת, אבל לצורך העניין הבה נישאר בתחום העתיקות), אנו נוטים לתאר מכלול שלם, אבל למעשה יש להתייחס למספר תחומים נפרדים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה.



הסוס הטרויאני


האחד, הסיפור: מהו הסיפור העומד מאחורי האמונה שעליה אנו מדברים. יש דתות המספרות את תולדות האלים, יש המספרות סיפורים היסטוריים, יש שאינן מבחינות בין הסוגים, ומכל מקום בדרך כלל יש סיפור. יש דתות, או עמים, ששאלו את סיפוריהם מעם אחר: רומא מיוון, בבל משומר.

השני, הפולחן: סדר הטקס של עבודת האלים. ככלל כל העולם העתיק הקריב קרבנות וחגג חגים; חלק מהם היו קשורים במישרין לסיפורי האלים. כאלה למשל היו החגיגות שסימלו במסופוטמיה את נישואי איננה ודומוזי, שלוו אף באקטים שדימו את הזיווג המקודש, בליווי קטעי קריאה ושירה. אולם רבים הפולחנים שאין קשר בינם לסיפורים שסופרו, ולעתים ראו בהם החוקרים שריד לדת קדומה, אחרת, שנטמעה בדת הנוכחית והמוכרת.

השלישי, הממסד. ממסד הכהונה והדת נותן את הצבע והפרצוף לכל התרבות. אמנם אין אנו עוסקים פה בתרבויות מודרניות, אבל קל להשוות ולראות במה דברים אמורים. מורי הלכה, אנשי דת, מנהיגי חוק, גינוניהם, לבושם וסדרי פעולתם הם הנותנים את הצביון לתרבות המסויימת, לעתים יותר מהסיפור שכולם מכירים או למנהגי החג הזה או האחר.

הרביעי, והוא החמקמק ביותר אבל אולי החשוב ביותר, האתוס. אותה מערכת התנהגותית, העונה לקודים המוכרים היטב לבני התרבות הזאת אבל קשים להסבר למי שלא בא ממנה. פעמים רבות ניתן לזהות קשר בין התפיסות החברתיות ואף הפוליטיות לבין הסיפור שעומד ביסודה של הדת; מסופוטמיה, שאליה המרכזיים קנו את מעמדם בזכות נצחונם בקרב השליטה על עולם האלים, היתה שואפת קרבות ותאבת שלטון על העולם כולו, שנתפס בעיניה כפרס על ניצחון. כנגדה מצרים שעולם האלים שלה יציב כיקום עצמו, בנתה חברה שכל מהותה היא היציבות. יציבות השלטון, יציבות החברה, יציבות המעמדות. החוק יכול להיות ביטוי של המערכת הזו, ולעתים – כפי שקורה היום – ישתמשו בו כדי לעצב את המערכת הזו עצמה ברוח אנשי הממסד, השייכים לסעיף הקודם.

*

עם פרשיות הירידה מצרימה, עושה משפחת האבות צעד מכריע: היא מתנתקת מזהותה המסופוטמית שליוותה אותה עד כה, דרך אביה הראשון ודרך מסעותיו של יעקב ומשפחתו, ועוברת עולם. מצרים, שעמדה כצל בצד כל האירועים שפקדו את אבותינו בכנען, הופכת להיות מרכז חייהם למאות השנים הבאות, כשם שמסופוטמיה עמדה במרכז חייהם במאות השנים שקדמו לירידה הזו, בעקבות מכירת יוסף.

המעבר הזה שינה את כל הוויית החיים. שום דבר במצרים לא דומה להווייה המסופוטמית שהורגלנו אליה. האלים אחרים לחלוטין; סיפור הבריאה שונה לגמרי, והיא אינה מלווה במאבקים ובמלחמות (שקיימים גם במצרים, אבל בדגשים אחרים); מבנה השלטון שונה; המוסכמות החברתיות אחרות. המאכלים אחרים, המוזיקה אחרת, הלבוש שונה, מעמד הנשים שונה, מבנה המשפחה אחר. האמנות והאופנה האלגנטית המצרית קלה למראה הרבה יותר מהאמנות כבדת הראש של שומר ואכד ובבל העתיקה, ומצד שני פולחן המוות והקבורה עלול להיראות זר ומוזר לעיני מי שלא גדל עליו.

ומשפחת המהגרים הנודדת הזו, שטיפין טיפין אולי כבר הצליחה ליצור לעצמה הווי חיים משלה, שאולי יש בו גם קצת מהכנעניוּת (וגם נשים כנעניוֹת), שוב נזרקת למים עמוקים, וכל עולמה מזדעזע. כמוהם ככל מהגרים, מאז ומעולם ועד היום. השירים שיביאו הילדים מהגן זרים לאזן ההורים; הטעמים אחרים, הנורמות שונות.

התורה עצמה משקפת בחלקים גדולים ממנה את הטלטול הזה. סיפורי הבריאה והראשית, כולם מתכתבים עם הספרות המסופוטמית, מדברים בשפתה ומשתמשים בדימוייה. אמנם, התורה בונה מכל אלה בניין אחר, שהמוסר במרכזו, אבל העולם התרבותי יהיה מוכר למבקר הבבלי. גם עולם החוק מדבר בשפתם של חוקי מסופוטמיה וחת; המושגים שאובים משם, הנושאים באים משם, ולעתים פרטים רבים דומים מאד. גם כאן בנתה מזה התורה מערכת שונה, עם דגשים אחרים (על קדושת החיים ועל קדושת המשפחה, למשל), אבל השפה היא אותה השפה.



מצבת חוקי חמורבי


מנגד, דומה שמערכת הפולחן פועלת בתוך הממשק המצרי. רבים מכלי הקודש מעוצבים על פי המוכר לנו ממקדשי מצרים:



כהני מצרים גלוחי הראש מזכירים את טקס הגילוח שבמעמד חניכת הכוהנים והלויים:




לא הכל מוכר לנו, אולם לא מעט ממזמורי הקודש המקראיים שואבים את השראתם, או לפחות מתכתבים, עם מזמורים מצריים.

תרבות מצרים היתה בעלת השפעה רבה גם בתחומים החילוניים של החיים. שירת האהבה המצרית ושיר השירים מגלים דמיון רב (אף שלשיר השירים יש פירוש אליגורי, פשטו הוא שירת אהבה). למעלה ממנה ספרות החכמה: עם כל האוניברסאליות של ספרות זו, והדמיון הרב שאנו מגלים בין יצירות חכמה מתרבויות שונות, דומה שקשרי החכמה המצרית לספרים דוגמת משלי עזים במיוחד, ולעתים מדובר בהם לא על השקה רעיונית בלבד, אלא על השפעה ספרותית ישירה:


השוואה בין הקובץ השלישי בספר משלי, "דברי חכמים" (מפרק כ"ב), לבין ספר החכמה המצרי "הוראת אמנ-אמ-פת" (מתוך "עולם התנ"ך", משלי)


איזה אתוס יבנה המקרא מתוך היסודות האלה? אין בו את המיניות הבוטה שבפולחן המסופוטמי, ואין בו עיסוק במוות ובאחריתו; אין הוא רואה בניצחון אידיאל עליון; אין הוא רואה במלוכה ככלל שום הכרח בסיסי, וודאי לא אלוהי; אין בו מעמדיות, ואין בו מקום כמעט בכלל לאמנות לסוגיה.

וכך, מתוך המזיגה החד-פעמית הזו, צומח לו יצור חדש, שעין לא ראתה. דומה שהחברה שהמקרא מתאר עממית הרבה יותר, ממסדית הרבה פחות, "דתית" הרבה פחות. מכיון שהממלכה ככלל אינה מרכז האתוס שלה, גם הפולחן הממלכתי חלש יותר. עד סוף ימי המקרא לא הצליח מקדש ירושלים לתפוס את מקומו שייעדו לו בוניו. מול שני העולמות המורכבים והעתיקים והיציבים האלה, מעמיד המקרא עולם שאולי הוא פשוט יותר, שאין בו כובד מסורת שאין בלתה, שלאדם ברחוב יש בו מקום רב יותר; עולם שאולי הוא יציב פחות וממושמע פחות, אבל לימים תהפוך ההשכלה ליסוד חייו, ליסוד חיי כל ילד בכל עיירה וכפר, בזמן שכל הסובב – עתיק וגם חדש – יפגר מאחור במאות שנים. עולם שהאל האחד והיחיד שבמרכזו, שאיננו נלחם ואיננו מתעמת ואינו גוף ואין לו דמות הגוף, נותן בו מקום לאדם.