שמיני: ההצגה חייבת להימשך?

לאחר חצי שנה של הכנות, במעמד קהל רב ונרגש, בשיאו של טקס חנוכת המשכן, מכה האסון, ושני בניו של אהרון הכוהן, שהיום הוא יומו הגדול, נספים לפני ה'. המקרא, כדרכו, סותם את רגשות גיבוריו ואינו מגלה מה בליבם. התגובה הרועמת ביותר היא "וידום אהרון", אבל את שאירע בלבו הוא שומר, עד שאיננו יכול יותר:

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה - וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת-עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה! הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי! וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה - וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה?

כך, פשוט: אמנם ה' ציוה לאכול את החטאת במקום הקודש, אבל הלא קרה משהו, לא? אינני יכול.

נחלקו חכמים על מה התווכחו אהרון ומשה. הרמב"ן אומר "ומשא ומתן של הלכה היה", ובכך הוא מסכם את דעתם של כמה וכמה מפרשים ההולכים בעקבות מקורות חז"ל (בבבלי מסכת זבחים, פרק "טבול יום", דף ק"א), ובהם גם רש"י. מחלוקת הלכתית היתה בין אהרון למשה, האם דינן של קדשי שעה דומה לדינם של קדשי דורות, לגבי כהן שמתו מוטל לפניו. 

אבל פרשנים אחרים התמקדו באמירה הרגשית: "ותקראנה אותי כאלה, צרות ודאגות בעבור מות הבנים, ולא יכולתי לאכול" (ראב"ע, וכמוהו רשב"ם). קריאה כזו מתמקדת בסיטואציה הדרמטית, שבה האב השכול, שבניו טרם נקברו, עומד מול אחיו, מנהיג האומה, שמפעל חייו – הקמת המשכן וחנוכתו - עומד בפני סכנת קריסה. משה חרד לגורל כל הבניין, וסטייה מכללי הטקס, שההכנות לקראתו ארכו למעלה מחצי שנה, עשויה להיות נקודת שבירה, ויש למנוע זאת בכל מחיר. מולו עומד אהרון, שכל עולמו הצטמצם ברגע לחוויית השכול הפתאומי, האיום והבלתי מוסבר; לא הטקס והמעמד מדברים אליו עתה, אלא הרגע הזה, שבו עולמו האישי חרב עליו באחת. והוא איננו יכול להמשיך כאילו לא קרה דבר.

וכך עומדים זה מול זה, נציג ההיסטוריה, הנצח, ההלכה המופשטת, הרעיון והאידיאה בטהרתה, מול נציג האדם באנושיותו השברירית והחד פעמית, ששמחותיה הקטנות וכאביה האישיים הם כל עולמה. האדם מישיר את מבטו אל ההיסטוריה, וההיסטוריה משפילה את עיניה. "וישמע משה, וייטב בעיניו".

במילים אלה נקטע סיפור הטקס. לא שבים אליו יותר. אולי התפזר העם, איש למבוכתו, אולי עוד התגודדו מסביב למקום האסון העשן עדיין, מנסים להבין, אבל המסך ירד על ההצגה ולא עלה עוד. מאוחר יותר, בפרק ט"ז, יורה הקב"ה כיצד לעשות זאת נכון – לא להתפרץ פנימה עם מחתות ואש וקטורת, אלא להתכונן היטב, בהקרבה ובהטהרות ובוידוי, ולהיכנס רק עם חומרי הגלם אל לפני ולפנים, ורק שם להעלות ענן. אבל כאן, כבר לא עת עבודה היא. "ותקראנה אותי כאלה, הייטב בעיני ה'?"

אסון המכביה. האם ההצגה היתה חייבת להימשך?

מבחינות מסויימות, ההיסטוריה המקראית כולה זרמה אל הרגע הזה. משכן לאל בתוך עמו היה צריך להיות שיא היציאה ממצרים, מטרת הברית בין עם לאלוהיו, השראת השכינה כפי שלא היתה מעולם. דווקא שם, במרכז המרכזים של הסיפור, שבו אמורות היו להיפגש כל דמויות הדרמה – משה, הכוהנים, העם ואלוהים – מזדקף איש אחד, באנושיותו הדומעת, ומפסיק את הדרמה בשיאה. ואלוהים נענה.

דרמה מעין זו חזרה על עצמה, במימדים אחרים, עם העלאת הארון לירושלים של דוד המלך. באמצע התהלוכה מכה שוב אסון, ואחד ממלווי הארון נספה. הפעם ככל הנראה אין מדובר בקרובי משפחה של דוד, אלא בכוהנים שהתגוררו בקרית יערים, אבל תגובתו של דוד דומה: "וירא דוד את ה' ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון ה'". עם זאת, היא נעדרת את הרגש והשכול הישיר שנזעקו בתגובתו הדוממת של אהרון, השותק ואינו אוכל מהזבח. אי אפשר לזהות שם שום התרסה או אי מילוי מצווה, וכולה קבלת הדין. לסיפור ההוא יש גם המשך, המבקש לשקם את אוירת השמחה, ועל אף שסופו נעכר שוב, בגלל מריבת דוד ומיכל, דומה שעצם העלאת הארון הסתיימה, אחרי דחייה של שלושה חודשים, בשלום.

דומה שתופעה כזו אינה חוזרת במקרא שוב: אדם העומד מול הצו האלוהי ומפר אותו מפני שאיננו יכול אחרת. מפרי צו אלוהי מטעמי נוחות או אינטרסים או פוליטיקה רבים הם במקרא, ואפילו יונה, המסרב להינבא, איננו נוהג כך מטעמים שבאנושיות רגשית אלא להיפך, כנראה מטעמי אידיאולוגיה, ועל כן מובל בעל כרחו אל הנבואה, ברוח ומים ודג גדול. לאהרון שמורה פה, לעומת זאת, זכות המילה האחרונה.

האם יכולה התגובה הזו להאיר באור אחר את מעשהו של אהרון בעגל הזהב? האם גם שם לא עמד בו ליבו כנגד העם המתוסכל ואובד הדרך, והוא מתנדב להכין לו תחליף זמני כדי למנוע את ייאושו? האם פשוט שוב לא עמד בו ליבו כנגד סבל?

איננו יודעים. אבל אם אכן כך הוא הדבר, הרי שמתברר לנו להפתעתנו, שרכות הלב, שאיננה עומדת בלחץ, שמגמדת את הנצח לעומת הזמני, את השכינה לעומת מות הבנים, שהרגש האנושי חזק בקרבה מרגש המשמעת הקשוחה, היא התכונה שמבקש האלוהים בכוהן שיעמוד לשרת לפניו. כביכול, אדם שאיננו יודע את הכישלון, את אי היכולת לעמוד במשא הכבד מכתף אנוש, לא הוא האדם שיוכל להביא את בשורת הסליחה. לא האדם הגדול מהחיים, החי את הדרמה האלוהית, שעיניו בנצח, הוא זה שיעמוד במקדש לכפר על בני ישראל לפני ה'. אדם כזה יכול להיות מורה דרך, מנהיג עם כתפים רחבות שמסוגל להחליט החלטות הרות גורל, אבל האיש אשר יבחר בו ה' לכוהן הוא בן אדם. על חולשותיו, על כשלונותיו, על מכאוביו ושמחותיו ועל מעידותיו. 

(עוד על פרשת שמיני:

http://misgav.blogspot.co.il/2013/04/blog-post.html

ועוד אחד:

http://misgav.blogspot.co.il/2012/04/blog-post_11.html)