יום שישי, 29 בנובמבר 2013

מקץ: החמור והגביע

כל הקורא את הסיפור הארוך והמפותל על יוסף ואחיו תוהה על פשר תכניותיו של המשנה למלך המצרי: האם תיכנן את צעדיו? מה ביקש להשיג? האם ניסה לרמוז משהו? האם ניסה לבחון את אחיו? ומה חשב על אביו כל הזמן הזה?

האחים מעסיקים פחות את הקורא. בכל המחזה הזה הם המגיבים, כשיוסף מפתיע אותם פעם אחר פעם. השליטה במצב בידיו, מכוח תפקידו הרם, והאחים אינם מעיזים ליזום שום פעולה, עד לנאומו של יהודה, השובר את הכלים והופך את העלילה על פיה. אולם עד לשלב זה הם נגררים אחר הפרובוקציות ופועלים פעם אחר פעם, כפי הנראה, כפי שיוסף מצפה שהם יגיבו. לרוב איננו מקדישים תשומת לב רבה למניעיהם – הלא כמעט ואין להם ברירה, ותגובותיהם ברובן צפויות מראש.

לעשרת האחים היה ממה לחשוש בבואם למצרים. לא פרשת יוסף הטרידה אותם – יוסף נמכר לעבד לפני עשרים שנה ומאז נעלמו עקבותיו, וכנראה מת. בדבריהם בארמון יוסף, כשלא ידעו שהוא מבין, הם מדברים בינם לבין עצמם על יוסף כאילו כבר מזמן איננו בין החיים: "אשר ראינו צרת נפשו", "וגם דמו הנה נדרש". כשיגש יהודה אל יוסף, יספר לו לפי תומו כי אחיו מת, והאב אולי עוד נאחז בתקווה, "ולא ראיתיו עד הנה"; אולם אין פרט זה מסופר אלא כדי לעורר את רחמיו של השליט הזר על האב, שכדרכם של אבות לבנים נעדרים נאחז בכל שביב ורמז תקווה, והאסון החדש הזה עלול לשבור אותו לגמרי. הפרשה הזאת, כך נדמה להם, סגורה, ובודאי שאין איש זוכר אותה, בעולם שבו העבדות מצויה והאדם הקטן לא תמיד מעניין שלטון מרוחק וזר.

על מה חרדו האחים? נראה שחרדתם קשורה לפרשה אחרת, שגם היא פרשה לא סגורה במקרא, אלא שעד כה לא ידענו מדוע איננה סגורה, הלא היא פרשת שכם ודינה. אותו טבח שערכו שמעון ולוי בבני העיר עורר את חמתם של עמי האיזור, ואך בנס הצליחו יעקב וביתו להימלט, כפי שמספר המקרא (לה) "ויסעו ויהיה חיתת אלוהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". משפחת יעקב נחלצת מאיזור הסכנה, שכם ובנותיה, ומדרימה לבית אל ומשם לחברון. אולם שכם נותרת אור אדום מהבהב, איזור סכנה.

והסכנה נשקפה לא רק מצד הכנענים והחוים, יושבי הארץ. שליטי הארץ בעת ההיא הם המצרים בכבודם ובעצמם. תעודות אל עמארנה, שנכתבו במאה הארבע-עשרה לפנה"ס, אולי אינן בנות התקופה הזו ממש ואולי אינן מספרות קורותיה, אבל האוירה השוררת בהן ככל הנראה לא היתה שונה בהרבה מאוירת הארץ בזמן אירועי דינה ושכם. על פי תעודות אלה, ממלכת שכם ניסתה לשרוד בפוליטיקה המקומית, מול שכנותיה הכנעניות, ירושלים, גזר, לכיש ואחרות, ובו בזמן מול שבטים נודדים ופורעי חוק, שהיו מתנפלים מפעם לפעם על הערים ובוזזים אותם, הידועים בשם "חבירו". לעתים עשתה זאת על ידי בריתות עם שכנה זו ולעתים עם אחרת, אולם תמיד ניסתה להעביר אל צידה את אהדת השלטון המצרי, ריבון הארץ. מכתבים אחדים שהשתמרו בידינו מביאים את צעקת מושלי שכם אל פרעה, שיושיע אותם מידי החבירו, לטובת שלטונו שלו בארץ, שאם לא כן תאבד הארץ לפרעה. כמובן, גם השכנות האחרות השמיעו מזמורים דומים, וקשה לדעת מי הצודק ומי השקרן.

נראה, איפוא, שטבח והרס וביזה מסוג זה שהמקרא מתאר, היה בדיוק האירוע שמפניו הזהירו שליטי הארץ את פרעה. חששו של יעקב לא היה רק מפני שכניו הקרובים, אלא גם – ואולי בעיקר – ממשלחת עונשין מצרית. וכך הולך יעקב ומדרים אל ארץ בטוחה יותר, ארץ שבה יושב שבטו של אביו וסבו, ארץ אוהדת שלא תשמור טינה על אירועי שכם ושלם, ושם אולי יוכל להיבלע בין יושבי הארץ, אחיו בדם. אין לו שהות גם להתעכב על מעשהו של ראובן, הגם שיש בו משום קריאת תיגר על מנהיגותו של יעקב. השעה דוחקת.


עם חלוף השנים והתמהמהותה של התגובה המצרית נראה היה כאילו חלפה הסכנה. את צאנו רעו בניו שוב באותו איזור צפוני, שבו היתה רשומה על שם יעקב חלקת שדה שקנה במאה קשיטה מידי בני חמור. סכסוך כבוד המשפחה כנראה חוסל, ואף את בנו כבר אין יעקב חושש לשלוח לשם.

אולם משמגיעה אליו הבשורה, מתעורר לפתע העבר בכל אפילתו, ויעקב החרד, שחושד שיוסף לא נטרף אלא נחטף, אולי אף חושד שהחטיפה הזו, במקום ההוא דווקא, באתר הפשע, לא היתה מקרית. מי ארב לאחים? מי גילה קרבן המשוטט לבדו בהרים, מחפש את אחיו, ושייך בדיוק לאותה המשפחה? האם התעוררה נקמת הדם מחדש?

ועם הירידה למצרים, עשרים שנה מאוחר יותר, מתעורר פחד חדש. אם אנשי האיזור זוכרים, מה חושב השלטון המצרי? האם נשכח המעשה? האם הגיעה הידיעה כבר אז אל שליטי הארץ? ואולי הם לא התייחסו לזה כאל סתם סכסוך משפחתי מקומי?

האחים אולי נוטים להפחית בערך הפרשה ההיא, אולם משמצאו את עצמם עומדים לפני שליט זר ומתחקר, מתגנב החשש ללב. האם התעורר השלד בארון? האם נפתח מחדש תיק החקירה ההוא? ומשנעצר שמעון, דומה שבאחת אושר החשש הנורא מכל, והתברר לאחים שבמו רגליהם נכנסו אל לוע הארי.


*

שנים רבות תהיתי על פשר המקום המכובד שזוכים לו החמורים בפרשה הזו. פעם אחר פעם זוכה החמור לאיזכור, החל מהנקודה בה נאסר שמעון – וישאו את שברם על חמוריהם, ויפתח האחד את שקו (מיהו האחד? האם כדברי חז"ל, לוי שנותר ללא אחיו?) לתת מספוא לחמורו, ובשובם למצרים שוב הם פוחדים איש אל רעהו "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו" (מה החשש הזה פתאום לשעבודו של החמור? האם זה בדיוק מה שהיה חסר לשלטון המצרי, חמורים?), ואחר כך "הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". דומה שהמקום שזוכה לו החמור בפרשה הזו, ללא צורך סיפורי של ממש, אף הוא משמש כהד לסיפור הנושן ההוא, ונקמתו של חמור אבי שכם מרחפת באויר.



אולם לצד הרמז המעט פרוע הזה, ייתכן שיש בפרשה רמזים מפורשים מעט יותר. ראשון, משך מעצרם. האחים מחכים במתח שלושה ימים. שלושה ימים, כמספר הימים שהם הניחו לאנשי שכם לחכות, למותם. אז נפנה אליהם השליט ומשחרר אותם. קשה להניח שהם לא נזכרים באותו האירוע. שני, הוא דברי האחים ליעקב אביהם עם שובם הביתה. כשהם מספרים לו את הקורות אותם, נמלטת מפיהם אמירה שמעידה על מה שבליבם: 

"דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ויתן אותנו כמרגלים... ונאמר אליו כנים אנחנו... ויאמר אלינו האיש אדני הארץ, בזאת אדע כי כנים אתם, אחיכם האחד הניחו אתי... ואדעה... כי כנים אתם, את אחיכם אתן לכם ואת הארץ תסחרו". 

האם אין כאן הד להצעתם של שכם וחמור, "את בנותינו תקחו לכם והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה", "האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, את בנותם ניקח לנו ואת בנותינו ניתן להם"? בן תמורת מסחר? 

ומי יודע, אם אין הסיפור הבהול שבפיהם לשליט הזר, על היותם שנים עשר אחים ולא עשרה, משמש כמין אליבי - אנחנו איננו אותה המשפחה שאתה מדבר עליה; ואולי בגלל זה מוצא יוסף תירוץ להיאחז בו ולומר, אם כך, הביאו את האח ההוא הנה, וייאמנו דבריכם ולא תמותו? 


*

יוסף, שכמובן הכיר את פרשת שכם, משתמש בה לעורר את פחדם של האחים, והדבר עולה בידו. אבל מהלך הדברים מצביע על מחשבה אישית הרבה יותר, המסתתרת כל הזמן מאחורי הפוליטיקה הישנה שהוכנסה שוב לשימוש. אולי תכנן בסוף להטיח אותה בפניהם: מה פשר הפער הזה, בין דאגתכם לכבודה של אחותכם לבין מה שעשיתם לאח האחר? והאם נכונותכם להוריד גם את אחיו מצרימה מצביעה על אפליה שגם אתם נוהגים בה, בין לאה לרחל? ככה נשכחה אמי?

כי יוסף נושא איתו עלבון ישן, שהמכירה כמובן הגבירה ואישרה, שהוא נחשב בעיני אחיו פחות, בן האשה שאיננה, הדחוי, מין סינדרלה שהעדרה של אמו הופך אותו לנחות בעיני אחיו, וכל ימיו ביקש לחזור ולקבל אישור בעיניהם לחשיבותו, לחכמתו, לכשרונו. סכסוך האחים איננו רק סכסוך ירושה, או מאבק על לב האב, או מלחמת שלטון. זהו המאבק הנצחי של הילד הקטן והכשרוני באחיו המבוגרים, שהוא זקוק נואשות לאישורם, שחלומותיו חוזרים שוב ושוב אל הנקודה הזו, ושגם בהיותו באחד התפקידים הרמים ביותר בעולם העתיק כולו, עדיין הוא בעיניו ילד קטן ודחוי, המחפש נואשות את אישור הערכתם ואולי אף אהבתם של אחיו הגדולים.



יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

זהירות, חלומות מתגשמים

יש חלום ויש חלום. יש חלומות המתפרשים לקורא הרציונלי דרך נפשו של החולם, ויש שתוכנם זקוק לפותר ומרמזים על העתיד; יש חלומות סטטיים, ויש דינמיים. חלומו של יעקב הוא חלום סטטי. הוא משקף לו את הקורה עכשיו, את הגנת ה', את דרכו בעולם. פרשנויות רבות ניתנו למראה הסולם, אולם דומה שהכתובים עצמם מרמזים על דרך: "והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו". על כרחך שואל אתה – על מי ניצב ה'? על יעקב או על הסולם? ועל כרחך עונה אתה – הכתוב מעמעם את דרכו בכוונה תחילה. הוא החולם הוא החלום, הוא יעקב הוא הסולם. מלאכי אלוהים עולים ויורדים בנפשו של יעקב עצמו, הסוער והבורח, וה' ניצב עליו במקום המלאכים באותה נפש עצמה, והנה אנוכי עמך.

האמת ניתנת להיאמר, שאת ההבטחה כלשונה, ושמרתיך, כי לא אעזבך, יכול היה יעקב לומר שאלוהים לא קיים. עבודתו שבע שנים מיותרות, ההתמודדויות הבלתי פוסקות עם לבן, הבריחה בסוף, כל אלה לא העידו על שמירה יתירה ומצד שני גם לא על הסתמכות של יעקב על ההבטחה הזו עצמה. יעקב אינו סומך על הנס או על שמירתו של ה', ומעדיף את תכנוניו שלו, שלרוב משתבשים בדרך זו או אחרת. וכך, יותר משהחלום הזה מספר על העתיד, הוא מספר על ההווה. הוא מעודד את יעקב ונותן לו כוחות להמשיך בדרך.



במובן הזה, שותפים החלומות לתופעה ספרותית אחרת במקרא, הלא הם המראות. משה, הניגש לסנה במראה המפורסם, ורואה סנה הבוער ואיננו אוכל, נמצא במצב מורכב. מזה שנים לא מעטות הוא זר במדבר, נשוי לבת הכהן המדייני, רועה את צאן חותנו, וכל נפשו הסוערת והאימפולסיבית, רודפת הצדק ותיקון העולם, שנגלתה לעינינו מסיפור המצרי המכה, דרך שני העברים הנצים, ועד לרועי מדיין, איננה עמו. שנים שהוא מתנהל בוקר וערב אחר צאן שאיננו שלו, ושם בנו מעיד על תסכולו – גרשום, "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". האש שבנפשו כבתה זה מכבר, וחלומות הגדולה שאולי היו לילד שגדל בבית המלוכה חבויים תחת הרמץ. לא ייפלא, איפוא, שברגע ראיית הסנה נמלטת מפיו שאלה לא צפויה. הוא איננו שואל "מדוע לא יכבה הסנה" או "מדוע לא יאוכל הסנה", אלא "מדוע לא יבער הסנה". והלא הסנה אכן בוער? ומכאן ברור שלא על הסנה שואל משה, ובסנה הוא בעצם רואה את עצמו, את נפשו שלו, ואותה הוא שואל – איפה האש והבערה הפנימית שלי? למשמע השאלה הזו, פורץ אליו מלאך ה', שגם הוא במקומות רבים במקרא איננו אלא שיקוף נפשו של האדם, ומתגלה אליו שוב, בייעודו משנה ההיסטוריה.

בדרך דומה ישלח אלוהים את גדעון למחנה מדיין, לא כדי לדעת מה יהיה בעתיד, אלא כדי לעמוד על הלך הנפש של המדיינים. בכל הפרשה משדר גדעון פחד וחוסר בטחון, ולפיכך, לאחר האותות ודילול הלוחמים, שולח אותו ה' לשמוע את חלומות המדיינים. והשומר המדייני חולם:

הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן, וַיָּבֹא עַד-הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, וְנָפַל הָאֹהֶל.   וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת, בִּלְתִּי אִם-חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן-יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל. נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת-מִדְיָן וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה.

ברור שהאוהל הוא הנווד המדייני, בעוד הלחם הוא החקלאי הישראלי. גם אם אין בחלום זה חזון עתיד, פחד מדייני מפני הלוחם הישראלי ודאי ניכר בו, וזה כל מה שגדעון היה זקוק לו.

חלומות שרי המשקים והאופים ניתנים אולי להתפרש בדרך דומה. אדם יודע מרת נפשו, ורק שני השרים אכן יודעים אם דבק בהם אשם כלפי פרעה, ניסיון מרד שלא צלח, או לא. שניהם כמובן מכחישים את המעשה, אולם רק חלומם מגלה את המתרחש בנפשם: שר המשקים חולם על השבתו אל משרתו בבית פרעה, ושיבתו אל הנאמנות; ושר האופים חוזה שחורות. הלחם נאכל מעל לראשו על ידי העוף. שניהם יודעים שבעוד שלושת ימים יהיה יום הולדת את פרעה, ושביום זה פרעה נוהג לנקות את שולחנו; האחד נושא תקווה בליבו, והשני פוחד, וחלומותיהם מגלים את שבנפשם ליוסף, נער החלומות הרגיש, שיודע מה יודע כל אחד במעמקי נפשו על עצמו.



לעומתם, חלומות פרעה, או חלומות נבוכדנאצר שבספר דניאל, מכילים סיפור או תמונה אלגוריים, כלומר כאלה שהם חסרי משמעות כשלעצמם ועיקר עניינם בחזון העתיד המוסתר בהם. באלה מדובר בהתפתחויות פוליטיות או כלכליות, אולם החלום עצמו הוא סיפור תמים, שרק הפותר מצליח לעמוד על מלוא משמעותו המטפורית. יעקב איננו נזקק לפתרון לחלומו, והוא ברור מתוך עצמו, מה שאין כן בחלומות המלכים או השרים במקרא.

*

למעשה, מפרשה זו והלאה, החלומות כולם נזקקים לפתרון. חלום יעקב הראשון וגם השני מסופר כמות שהוא, ללא פתרון בצדו, וכמוהו חלומות אבימלך או לבן. לכל היותר בחלום עצמו מופיע אלוהים ומסביר. אולם החל מחלומות יוסף, לכל חלום יש פותר, והפותר איננו החולם. דומה שמכאן ואילך מתעמעמת המציאות. אם קודם לכן שיקפו החלומות את נפשות החולמים, והחולם ידע מה אומרת לו נפשו, הרי שמכאן והלאה אין החולם יודע את נפשו.

האם ידע יוסף עצמו מה אומרים לו חלומותיו? האם ידע שחלומות כשלו הם חלומות מצריים, ולמצרים הוא נושא את נפשו? האם ידע שאביו הפך לפותר חלומות מבלי להתכוון לכך?

יעקב עצמו לא התכוון כלל לפתור חלום. הוא לא התייחס כלל לחלום יוסף כאל חלום המנבא עתיד, אלא כחלום המגלה היכן ראשו של יוסף נתון. למרות דבריו של רש"י, הרואה בחלום זה חלום נבואי לכל דבר ("והלא אמך כבר מתה, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו"), נראה על פי המשך מעשיו של יעקב, שהוא לא נתכוון אלא לתגובה חינוכית. לשם כך, עלינו לקרוא את כל הפרשה ברצף, ולא להפסיק על פי סדר הקרואים (שלא תמיד נקבע על פי חלוקה עניינית):

"ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר, וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ויאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם..."

יעקב שמר את הדבר לא כדברי רש"י ("ממתין ומצפה מתי יבוא", כחלום נבואי), אלא כאב, המצפה להזדמנות לעשות מעשה חינוכי. לאחר שנזף ביוסף על גאוותו, הוא מחכה להזדמנות לצרף לזה גם עשייה חינוכית, שתעמיד במבחן את יוסף ותגלה האם הפנים את המסר. זו הסיבה שהוא שולח אותו אל אחיו: בחלומך גילית התנשאות וניתוק מאחיך, ובכן איפוא שוב אל הקרקע, בן יקיר, וחזור לתפקידך ולמקומך הטבעי במשפחה. הם העובדים והמפרנסים פה, ואתה נער; לכה ואשלחך אליהם וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. כך, פשוט, כאב המחנך את בנו.

כידוע, המשך המעשה גילה שאכן, החלום לא היה רק הלך נפש, אלא חלום עתיד. באחת מתהפכת הפרשה, וחלום יוסף, שבתחילתו היה שייך לז'אנר חלומות הנפש, וכך התייחס אליו יעקב, עובר צד ומתגלה למפרע כחלום נבואי, ודבריו של רש"י, שעד כה היו מדרש, הופכים לפשט.

ומכאן והלאה הופכים תולדות משפחת ישראל למדרש. כמדרש עצמו, הם מתנתקים מאדמתם, מעשיהם אינם עוד מעשים התלויים בהקשרם שלהם בלבד, והעצמאות מהם והלאה. מעתה אין למעשיהם קיום אלא בהקשר המצרי, בחסדי המצרים, במסגרת המצרית.

*

חלומות יוסף מתבררים פה כצומת דרכים ספרותית. תחילה הם נקראים כהמשך הסיפורים הקודמים, והחלומות שבהם הם המשך חלומותיו של יעקב, התוהה אל נפשו פנימה. אבל עם התקדמות העלילה, עם בגידתם של האחים, עם התפרדות החבילה, אנו מוצאים את עצמנו שבים אל תחילת הסיפור, ומגלים שבעצם הוא כבר תחילתו של העולם החדש, והחלומות שבו הם פתיחה לחלומות המצריים, טעוני הפתרון.

והעולם החדש הזה, הוא עולם שפשוטו ומדרשו נפרדים, שפשוטו נסתר, וכל מעשיו מוכתבים בגזרת גורל. בעוד חלום יעקב לא הכתיב דבר, וכפי שראינו שום מעשה לא נעשה בפועל מכוחו, הרי שמכאן והלאה הנחלם מתממש. החלום הנבואי, לא כקודמו חלום הנפש, אין ממנו מנוס. חלום הנפש נותן כוחות, החלום הנבואי נוטל אותם. במובן הזה, התגשמות חלומות איננה דבר טוב ומשמח, אלא ההיפך, היא מעידה על נטילת הבחירה ועל כניסה לגלות. על מצב שבו האדם איננו במקומו שלו, וכל כולו כלי משחק בידי הגורל.

ועל כן, הרוצה להיגאל, אל לו להתייחס לחלומותיו כאל יעד, אלא כאל כלי. אל יראה בהם את המציאות העתידית, אלא את כוחות ההווה. אל יצפה להתגשמות החלום, אלא להתגשמותו שלו, של כוחותיו. אל יהפוך את עצמו לכלי ביד חלומו, אלא את חלומו לכלי בידיו.