יום ראשון, 30 ביוני 2013

מכתב גלוי לראשי החמ"ד

‏כ"ב תמוז תשע"ג
‏30/06/13

מכתב גלוי לראשי החמ"ד

שלום רב
אנו תושבי המועצה האזורית שפיר בעשרים ושתים השנים האחרונות. הגענו והשתקענו באיזור בין היתר בשל רבגוניותה של האוכלוסייה וסובלנות התושבים. במועצה האזורית (בחלק הצפוני שלה) גרו ולמדו בכפיפה אחת, לאורך עשרות שנים, תלמידים ממשפחות מסורתיות יחד עם בני ובנות רבנים מפורסמים, ללא משוא פנים, ללא הפרדה ומתוך כבוד הדדי. מוסדות החינוך היו תמיד ממ"ד, כל הילדים הלכו למוסדות אלו וכך נשמרה רוח המסורת והיהדות בכל בתי אב.
לצערנו, בשנים האחרונות, במחזוריות של כל חמש שנים, קמים זרמים הקמים לכלות את האחווה והאחדות ונוגסים בכל פעם במרקם החיים היפה הזה. אחת לחמש שנים קמה קבוצה מיליטנטית ששמה לה למטרה להקצין ולהפריד, וליצור בתי ספר הנקראים יותר "תורניים" ויותר דתיים. המאפיין החוזר של קבוצות אלה הוא הדגש על חיצוניות: הפרדה בין בנים לבנות, לבוש של חצאית בלבד לבנות, כיסוי ראש למורות מחנכות וכד'. מעולם לא דרשו קבוצות אלו העלאת רמת מקצועות הקודש והחול, הנהגת תפילת מנחה בבית הספר היסודי, לימודי יהדות לעומק גם לבנות, שימת דגש על מצוות בין אדם לחברו בכיתות כמו ביקור חולים, תגבור התנדבות התלמידים וכו'.
אנו מלווים את הנסיונות האלה כבר כמעט שנות דור. תמיד חזרנו ובררנו בסקרים מה עמדת רוב ההורים. פעם אחר פעם התברר שרוב ההורים איננו מעוניין לא בהפרדה ולא בשינוי אופנת לבוש הבנות, ופעם אחר פעם אנו מוותרים בשם האחדות, נסוגים מעמדותינו, ומקווים שהפעם באמת תהיה זו הפעם האחרונה.
לאחר כל נצחון כזה של מגמת ההחמרה וההקצנה, מתברר מחדש, ששום דבר מהותי לא באמת השתנה בחינוך. התלמידים לא נעשו באמת דתיים יותר. רמת הידע היהודי לא עלתה. הפעילויות שנוספות בעקבות ההפרדה מכוונות למכנה המשותף הנמוך, ולבד מעצם היות החברה נפרדת יותר ומוחצנת יותר במראה הדתי שלה, לא קורה למעשה שום דבר חדש. התודעה היהודית איננה עמוקה יותר בשום דבר אמיתי. ולמעלה מזה, רמת הלימודים במוסדות החינוך איננה עולה, ולבד מפוליטיזציה מוגברת של החינוך למעשה לא הושגה שום מטרה בעלת ערך.
לעומת זאת, הנזקים אמיתיים:
א.      תלמידים רבים מהאזור, במיוחד בני מושבים, עזבו לחינוך החילוני וכבר לא יהיו מסורתיים כהוריהם. קולר הדור החדש הזה, שכבר לא יקיים מצוות ולא יחנך כך את ילדיו, תלוי בצוארי המפרידים והמקצינים.
ב.       הדמוגרפיה של היישוב משתנה, ותושבים חדשים המגיעים הנה שייכים לזרם אחד ומובחן, קיצוני יותר. אופי היישוב משתנה, למורת רוח תושביו המקוריים ומייסדיו, שלעתים כבר מרגישים שלא בנוח עם אורח חייהם.
ג.        נוצר נזק פסיכולוגי ברור ומוכח של בנים ובנות שיכולתם ליצור קשרים משמעותיים ניזוקה, וגורמת לבעיות אמיתיות וקשות, המתועדות היטב אצל העוסקים בנושאים האלה בצורה מקצועית.
אפשר שזו צורת החיים הנראית נכונה למקצינים, אבל אנו איננו רוצים בחברה כזו.
טוב יהיה לאותם חדשים מקרוב באו, שיסמכו על עצמם ועל נסיון החיים של בני האיזור הזה, כמו גם על העובדות המוכיחות שגם רבני האיזור חינכו את בניהם בחינוך הממ"ד, וברוך ה', שום נזק לא קרה להם. הנסיונות החוזרים ונשנים – שגם מצליחים – יעלימו את המודל הדתי לאומי ציוני, שערכי תורה עם דרך ארץ הם נר לרגליו, ויציבו במקומו את המודל הפסאודו-תורני, שיצמיח דור שטחי יותר, מנותק יותר מהחברה הישראלית, ותורם פחות להתקדמותו של עם ישראל.
אנו תובעים מראשי מערכת החינוך למנוע בעד המגמות ההרסניות האלה מלהשתלט על מארג חיינו, שנבנה פה בעמל רב ולאורך דורות. אנו דורשים מכם להגן על ערכי הציונות הדתית הקלאסית, הרואה אידיאל בהשתלבות בחברה הישראלית בכל רמותיה, המבקשת לחיות חיים מודרניים ומשכילים שלמים ולא לסגת חזרה לגיטאות מתבדלים. אל תלכו שולל אחרי מצג השווא הכביכול-דתי יותר של המבקשים לשנות, ואל תיראו מאיומיהם כי מדובר בהליכה נגד דרך התורה. שום קידוש ה' לא יצא מאותן רפורמות שקבוצות אלה מבקשות להנהיג. אבל האחריות לחברה הישראלית כולה, שהיתה נר לרגלי הציבור שלנו עשרות שנים, תתפורר ותינזק ללא תקנה.
בשם העתיד של האזור כולו, בשם ערכי החינוך הדתי כפי שיסדו אותו ראשיו ורבותיו בעבר, אל תקבלו את הדרישות האלה, והציבו במקומן דרישות של אמת, להעמקה של ידע התורה לבנים וגם לבנות, ולאחריות כלפי כל תושבי האיזור, כי בנפשנו היא.

רבקה וחגי משגב
מרכז שפירא


יום חמישי, 27 ביוני 2013

פינחס: בנות צלפחד - פמיניזם, ארכיאולוגיה ואחדות ישראל

הן לא היו פמיניסטיות. היה ברור להן מלכתחילה שכך הוא סדר העולם, ושזכות הירושה היא של הזכרים במשפחה; היה ברור להן מלכתחילה שמי שיקבע בעניין בסופו של דבר תהיה ההנהגה הגברית של עם ישראל, משה ואלעזר והזקנים. הן ביקשו ליישב רק את הפער הזמני הזה, של מצב בו אין בנים, ושם האב, המייצג של השיטה הפטריארכלית, עומד להיכחד. אולי בזכות זה הפך שמן לדורות למופת של יראת שמים.

אבל למעשי אדם יש לעתים קרובות משמעות הגדולה מהם עצמם. כל מנהגי הירושה כולם, בחברה הפטריארכאלית והחקלאית העומדת להתעצב בכנען, לא נועדו אלא לשמר את הזהות המשפחתית, ועליה את השבטית והלאומית. אם שם בית האב יישמר, תישמר הזהות וההזדהות איתו, יישמר הקשר הנפשי לשבט ולמבנה השבטי, ותישמר הזיקה העמוקה ללאום כולו. והנה, לראשונה, תובעות – ומקבלות – נשים את זכותן להשתתף במעשה בניית הזהות הזו, גם אם במקרי קיצון יוצאי דופן.

*
בעיית הזהות משפיעה גם על נושאים אחרים בהלכה המקראית. מערכת ממלכתית תמיד מרגישה מאויימת על ידי מבנים וזהויות שבטיים, ורבים ממאמצי ארגון הממלכה מכוונים למטרה זו – של טשטוש הזהות השבטית והגברת ההזדהות עם הממלכה וערכיה וסמליה. "אחדות העם" זו סיסמה, שעם כל יופיה לעתים זה כל מה שעומד בבסיסה. והנה, למרבה ההפתעה, אף התורה, שלכאורה תומכת במשטר מלוכני/ממלכתי – או לפחות מוכנה לתת לו מקום – מעודדת בכמה מקומות את שימור המבנה השבטי. כך הדבר כאן, בדיני הירושה, כך הדבר בהנחלת הארץ, ומעל לכל כך הדבר בדיני היובל. היובל איננו רק מצווה סוציאלית שיוויונית מתקתקה כפי שמציגים אותו בדורות האחרונים, אלא להיפך: השבט חייב להישאר בעל האדמות, גם במחיר ביטול מקצת זכויות הקניין הפרטי. יש עדיפות לשבט על פני הפרט.

הסיבה לדבר נעוצה כנראה בכך, שקשר הדם, שאדם נולד אליו, מהווה את זהותו הבסיסית ביותר, החזקה ביותר, זו שאותה יישא – בטובתו או שלא בטובתו – עד הקבר. היא זו המייצרת למעשה את כל תחושות השייכות האחרות, וגם אם יחליף אדם את זהותו, לעולם ימשיך באמת עמקי נשמתו לחפש לו משפחה, אולי חלופית. זהות מדינית, לעומתה, היא טכנית ומנוכרת בעצם מהותה. כל מושג המדינה הוא פיקציה רעיונית, והזדהות עם פיקציה לעולם יהיה בה יסוד מלאכותי. כלפי המדינה המודרנית איננו אלא מספרי זהות, גם אם יירשם שם הסב בתעודת הזהות. אדם עומד לבדו מול מוסדות המדינה, לא כחלק ממשפחתו, והניכור אורב לפתחו כל העת.

אפשר שהתורה, בהנחיותיה השונות, מנסה לגשר על פני התהום באמצעות שימור הזהות השבטית בתוך המבנה הלאומי. אין ישראל עם אלא לשבטיו, אין גאולה לאומית אלא בשבטים, אין יובל ואולי גם שמיטה מהתורה אלא בהיות ישראל על אדמתו ולשבטיו. שימור הזהות השבטית, על פי זה, הוא אינטרס עליון דווקא של הלאום, לבל תמצא הממלכה את עצמה עם אזרחים מנוכרים. מושג הלאום המקראי, על פי זה, נבנה על מושג השבט, שנבנה על מושג בית האב, שנבנה על המשפחה.

לתוך המבנה הזה, של שימור הזהות, מתפרצות בנות צלפחד. אפשר שהמילה "מתפרצות" איננה במקומה; הן עומדות על הפתח, בענווה אבל בתקיפות, ומבקשות את חלקן בעוגת הזהות הלאומית. לא רק נחלה הן מבקשות, אלא הכרה בהן כנושאות זהות, כמשמרות את גרעין ההזדהות הלאומית.

*

בשנת 1910 פורסמו כמאה חרסים שנמצאו בחפירות סבסטיה, היא שומרון, בשכבות תקופת הברזל, היא תקופת המלוכה. למעלה מששים מחרסים אלה ניתנים לקריאה, וכמעט כולם הם בעלי מתכונת קבועה: תאריך, שמות פרטיים (מקומות ואנשים), לעתים גם תכולה. חרסים אלה הם למעשה תוויות, שאולי הוצמדו לכלי קיבול שהכילו מוצרים שונים. לפי ניתוח החפירה זהו מקומו של מחסן ארמון העיר, ועל כן נראה שאלו רישומים שנערכו על ידי מנהלי המחסן, שתיעדו את מקורם, זמנם ותכולתם של פריטים במחסן הארמון. בדרך כלל מקובלת הפרשנות שמדובר בסוג כלשהו של גביית מיסים, שרוכזו במחסני הארמון, אולם הדעות חלוקות לגבי שיטת הגביה ונסיבותיה.

להלן מדגם של חרסים:


"בשת התשעת לשמריו מתתל נבל שמנ רחצ"



"בשת העשרת מאזה לגדיו נבל שמנ רחצ"



"בשת ה Λ   מחלק לאשא אחמלכ בעלא.בעלמעני"

החרסים המופיעים בתמונה מייצגים שתי קבוצות של חרסים, הדומות זו לזו וגם הנבדלות זו מזו בכמה פרטים. הדמיון – במבנה: "בשת X, מפלוני, לאלמוני (וכאן אפשרית גם רשימה של שמות)". אלו הם ההבדלים:

קבוצה א:
1.      התאריכים הם "בשת התשעת" או "בשת העשרת" (=בשנה התשיעית, או בשנה העשירית).
2.      השמות המופיעים אינם מוכרים בדרך כלל מן המקרא.
3.      יש ציון תכולה: "נבל ין ישן" או "נבל שמן רחץ" (כלומר מזוקק).

קבוצה ב:
1.      התאריכים הם:      "בשת Λ 
2.      השמות המופיעים בתחילת הכתובת ("מפלוני") הם שמות המוכרים מהמקרא: אביעזר, שמידע, חלק, אשריאל, חגלה, נעה. כולם, עד אחד, שמות בני מנשה – בתוספת בנות צלפחד.
3.      בדרך כלל מופיעים מספר שמות בחרס.

הבדלים אלה הם רק בתוכן החרסים. לעומת זאת, אין כל הבדל במקום מציאתם ופיזורם בשטח, וכולם שייכים לאותה שכבה ואותו חדר, ללא יכולת להבחין באזורים שונים בחדר עצמו (שכנראה היה מחסן הארמון, כאמור).
מתוך הנחה שהשמות המופיעים בתחילת החרס (מפלוני) הם שמות מקומות, וכי השמות המופיעים בהמשך הם שמות מקבלי המשלוח ("לפלוני") או שולחיו (באלה אין האות למ"ד לפני השם), שורטטה מפתה המשוערת של נחלת מנשה:




ההנחה המקובלת היום היא כי הסימן שמופיע בקבוצה ב משמעו 15, על פי סימני הכתב המצרי ההייראטי, שם זוהי משמעותו. לפיכך נראה סביר כי החרסים נכתבו לפחות בשתי שנים שונות. הדבר מעורר כמובן שאלות שונות על נסיבות הגבייה ושיטותיה: מדוע דוקא בשתים או שלוש השנים האלה? מה קרה בהן? האם לא היתה גבייה בשנים אחרות? ולמי סופרות השנים? ברור שמדובר בשנותיו של מלך ישראל, אבל מי מהם? מלכים לא מעטים במאה השמינית או מעט לפניה מלכו חמש עשרה שנה ויותר. מי מהם הוא הרלוונטי?

על כל פנים, ברור ששמות הקבוצה הראשונה, שמות משפחות מנשה, מייצגות למעשה מחוזות בתוך הנחלה הנרחבת של שבט מנשה (בעל הנחלה הגדולה ביותר מבין כל השבטים, כיאה לבכורו של יוסף, הבכור המועדף של יעקב). שמות בתי האב הגדולים מימי המדבר הופכים פה לשמות של מחוזות מנהליים, שאולי הגביה נעשתה על פיהם. לא כולם השתמרו, אבל שמות בנות צלפחד חגלה ונועה נוכחים, ואם נצרף גם את תרצה, שהיתה בירתה הראשונה של ממלכת ישראל לפני ייסוד שומרון, הרי שלפחות שלוש מהבנות זוכות לקריאת שמן על שם חבלי ארץ, ממש כמו דודיהן הזכרים. מן הסתם כולן זכו לזה, אלא שלא השתמרו לנו כתובות המעידות על כך.

מאבקן של הבנות הסתיים איפוא בהצלחה גדולה מששיערו, וגדולה מהמשתמע מתוך המקראות. לא רק יורשות הן, אלא למעשה אמהות משפחה, מייסדות בתי אב – או שמא יש לומר בתי אם? – הנותנות, בסופו של דבר, את שמותיהן למחוזות בחבלי שבטן, למשך מאות שנים.

*

בעיית הבנת האוסטרקונים שנויה במחלוקת. כאמור, תוכן החרסים מעיד על שתי קבוצות כאלה, אבל מיקומם ופיזורם אינו מאפשר הפרדה אמיתית; וגם התאריך טעון הסבר. במהלך השנים נעשו נסיונות מעניינים לאחד את שתי הקבוצות ולהסביר את התאריכים. ידין ניסה לראות בסימן "Λ "  את המספר תשע, שלא כמשמעותו בהייראטית, ובכך לומר למעשה שאכן מדובר בקבוצה אחת, מאותה שנה או שנתיים, וכל שנותר הוא למצוא מלך שבשנתו התשיעית היה צריך לגבות מיסים; הוא מצא אותו בדמותו של מנחם בן גדי, שנאלץ לשלם מס כבד לתגלת פלאסר-פול (מל"ב טו 20). בר הפלוגתא הנצחי של ידין, יוחנן אהרוני, הראה כי ההסבר ככל הנראה איננו נכון, מכיון שהמספרים המצריים היו בשימוש בישראל במשמעותם המקורית באותו הזמן.

נסיוו אחר, של אנסון רייני (מגדולי חוקרי המקרא והשפות השמיות העתיקות, גר צדק שהתגורר בשערי תקווה ונפטר לפני כשנתים;A.F. Rainey, Towards a Precise Date for the Samaria Ostraca, BASOR 272 1988 pp. 69-74), צלח, כמדומה, יותר. רייני הציע לראות בזה שתי שיטות ספירה של אותה שנה עצמה, על פי שני מלכים ששימשו בו זמנית (דוגמת דוד ושלמה, או יותם ועוזיהו בממלכת יהודה). על פי הצעתו אלה המלכים יואש בן יהואחז וירבעם השני, בנו; ירבעם (שמלך בסך הכל 41 שנה, יותר מכל מלכי ישראל) הומלך כנראה בחיי יואש אביו, ושנתו החמש עשרה של האב היתה שנתו התשיעית והעשירית של בנו (לעצם המלכתו של ירבעם בחיי אביו אין ראיה במקרא, אבל פער השנים בין נתוני הכרונולוגיה המקראית לזו האשורית מחייב ממילא הנחות כאלה). שנה זו כנראה היתה שנת התארגנות מחדש בתחום המנהלי, ובמסגרתה גם הוחלפה שיטת מניית השנים (ולכן שנה אחת של הבן חלה בשתי שנים שונות של האב), וגם חולקה הממלכה מחדש למחוזות או פלכים חדשים, לאחר שהחלוקה הקודמת התיישנה וכבר לא שיקפה את המצב בשטח, כפי שקורה מפעם לפעם בחלוקות מנהליות. על פי זה, החלוקה הישנה, בחרסי השנה החמש עשרה, היא היא חלוקת משפחות מנשה העתיקות; על התשתית הארגונית הישנה הזו נערכה חלוקה מחדש של נחלות השבט, וחרסי השנה התשיעית-עשירית כבר ערוכים לפי החלוקה החדשה, שזכרה לא נשמר במקרא. על כן כל החרסים מופיעים יחד, מכיון שאוחסנו כאחד. הווה אומר, ממצא החרסים משקף מעין מפקד אוכלוסין וסגירת חובות לצורך המעבר לשיטת המנהל החדשה. רייני אף מצא פסוק במקרא הרומז אולי על מפקד כזה, שאכן נערך בימי ירבעם: 
כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה,וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (דהי"א ה 17).
מסתבר שהמפקד, הנזכר בדברי הימים, נערך במשותף על ידי שני המלכים. ימיהם של שני מלכים אלו היו תקופת זוהר בדברי ימי שתי הממלכות, והן הגיעו – יחד – למלוא היקף ממלכתו של שלמה; רגלים לסברא שההצלחה נזקפת לעצם שיתוף הפעולה, וזו היתה אחת ממטרותיו. אפשר שלכן זכה ירבעם השני, ונכתב עליו 
הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל,מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה,כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי הַנָּבִיא,אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. כִּי רָאָה יְהוָה אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד,וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב,וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא דִבֶּר יְהוָה לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם,וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ. (מל"ב יד 25-27).
והנה סיימנו את מסענו, ממפקד פרשת פנחס אל מפקד ירבעם ועוזיה, דרך בנות צלפחד, שזכו להפוך לבתי אם בישראל, וזכרן נשמר באותו מפקד שהיה היסוד לשיתוף הפעולה המחודש בין ממלכות ישראל ויהודה, שהצליחו סוף סוף להתגבר על המריבות השבטיות-משפחתיות שלהן מזה מאות שנים.


יום רביעי, 19 ביוני 2013

בלק: בלעם הגלעדי

בגלעד לא שכנה בימי המקרא ממלכה מוכרת. זהו איזור ביניים, בין ממלכות הדרום לבין ארם, לעתים בשליטה ישראלית או תחת השפעה ישראלית, ולעתים לא. ב1967 נמצאה בתל דיר עלא שבגלעד, באיזור סוכות המקראית, כתובת על טיח. הכתובת נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר חדר (או אולי על מצבה?), ששכן סמוך לשוק. אפשר שמדובר במבנה פולחני כלשהו, שתוארך למאה השמינית לפנה"ס. הטיח נמצא מפורר, על רצפת החדר, ובעמל רב שיחזרו מתוכו החוקרים שני קטעי טקסט. כתב הכתובת ארמי ביסודו, אולם השפה איננה עברית ואיננה ארמית – אולי היא ניב גלעדי לא מוכר. למרות הקיטוע, עלתה מן העפר אחת הכתובות הארוכות ביותר שנמצאה באזורנו. משפוענח הטקסט, חיכתה לקוראים הפתעה רבתי:



ספר [.ב]לעם [.בר בע]ר. אש. חזה. אלהן.] הא[.] ויאתו. אלוה. אלהן. בלילה...       ]ה
 כמשא. אל. ויאמרו. ל[בלע]ם. בר בער. כה יפעל [. אל?]א. אחראה. אש. לר[אה.    ]עת
ויקם. בלעם. מן. מחר [       ]ל. ימן. [             ]ה. וליכ[ל.           ] ובכ
ה. יבכה. ויעל. עמה. אלוה. וי[אמרו.] לבלעם. בר בער. לם תצם [. ול]ם. תבכה. ויא
 מר. להם. שבו. אחוכם. מה. שד[ין. עבדן.] ולכו. ראו. פעלת. אלהן. אל[ה]ן. אתיחדו
 ונצבו. שדין. מועד. ואמרו. לש[מ/פ]ש. תפ(ק/ר)י. סכרי. שמין. בעבכי. שם חשך. ואל נ
 גה. עטם. ואל[.] סכרכי. תהבי. חתם[. בע]ב. חשך. ואל[.] תהגי. עד. עלם. כי. ססעגר. חר
פת. נשר. וק[ל]. רח[מ]ן. יענה. ח[    ] בני. נצץ. וצדה. אפרחי. אנפה. דרר. נשרת. יון. וצפר [      ]ין. ו[         ] מטה. באשר. רחלן. ייבל. חטר. ארנבן. אכלו.
 ]אב. חפש[                   ]. שתיו. חמר. וקבען. שמעו. מוסר. גרי ש
 על[                  ] לחכמן. יקחך. ועניה. רקחת. מר. וכהנה
              ] לנשא. אזר. קרן. חשב. חשב. וחשב. ח
                  ]. ושמעו. חרשן. מן. רח 14         ] וכל. חזו. קקן. שגר. ועשתר. ל
                  ]נמר. חניץ. הקרקת. בנ
                              ]חשן. אבדן. ועין.

הנה הצעת קריאה (אחת מני רבות):
ספר בלעם בר בעור, איש חוזה אלוהין הוא. ויאתו (=ויבואו) אליו אלוהין בלילה, ויחז מחזה כמשא אל. ויאמרו לבלעם בר בעור: כה יפעלו... איש לא ראה מה שמעת.
ויקם בלעם מן מחר... ולא יאכל, ובכה יבכה. ויעל עמו אליו ויאמרו לבלעם בר בעור: לם (=למה) תצום ותבכה? ויאמר להם: שבו אחווכם מה שדין יפעלו, ולכו ראו פעולת אלוהין. אלוהין התייחדו, ונצבו שדין מועד, ואמרו לשמש: תפרי סכרי שמים בעביכי (=בענניך), שם חושך ואל נוגה עולם, ואל סכרך תהבי (=תני) חותם בעב חושך. ואל תהגי... כי סיס, עגור, חרפת, נשר, וקול רחמין, יענה. בני נץ, וצרה, ואפרוחי אנפה, דרור, נשרת, יון וציפור... באשר רחלין, יובל, חוטר, ארנבים אכלו זאב... וצבועין שמעו מוסר גורי שועל... ועניה רוקחת מור, וכוהנה, לנושא אזור, וחושב חשב... ושמעו חרשים מן רחוק... חזו קקן (=אולי עקן, צרות) שגר ועשתר...

לטקסט חלק שני, הנקרא צירוף שני:

עלמה. רוי. דדן...
לם. נקר. ומדר. כל. רטב
ירוי. אל. יעבר. אל. בית. עלמן
בית. ליעל. הלך. וליעל. חתן. שם. בית ..
ורמה. מן. גדש. צן. פחזי. בני. אש. ומן. שקי...
הלעצה. בך. ליתעץ. או. למלכה. ליתמלך. ישב
תכסן. לבש. חד. הן. תשנאן. יאנש. הן.
תחת. ראשך. תשכב. משכבי. עלמך. לחלק
...בלבבם. נאנח. נקר. בלבבה. נאנח...
בת. שמה. מלכן. יחזו. לישבם. יקח. מות. על. רחם. ועל
מות. שמה... לבב. נקר. שהה כי. אתה...
לקצה... שאלת. מלך. ססה. ושעל
...חזן. רחק. ממך. שאלתך...
לדעת. ספר. לעמה. על. לשן. לך. משפט...

החלק הזה, המסיים את הכתובת כולה, קטוע אף יותר מן הראשון, ואיננו יודעים כמה חסר עוד בין שני הקטעים. קריאתו קשה עוד יותר. הנה הצעת קריאה (כנ"ל):
עלמה, רוי דודים... נצר ומדור כל רטוב... ירוה, אל יעבור אל בית עלמים... בית לא יעל (=יכנס) הלך ולא יעל חתן שם... ורימה, מן גדיש, מן פחזי (=ירכי? איברי מין?) בני איש ומן שוקי... הלעצה בך להתייעץ? או להימלך בך להתמלך? לחלוק... תחת ראשך, תשכב משכבי עולמך... בלבבם, נאנח נקר (אולי נצר, במשמעות של פגר, ישעיהו י"ד, או במשמעות של צאצא, ישעיהו י"א) בלבבו, נאנח... ייקח מות עול רחם... (והשורה האחרונה:) לדעת ספר דיבר לעמו, על לשון לך משפט...


שמו של בלעם בר בעור – הלא הוא בלעם בן בעור, נביא הגוים, המקלל שנמצא מברך, כתוב שלש פעמים בטקסט זה, וכל הטקסט הוא סיפור על חזון של בלעם, על נבואה שאותה הוא מספר לעמו, על אלהין שבאים אליו בלילה –
וכאיש כן חזונו, סתום ואין פותר. עד היום מתווכחים החוקרים מה משמעות הנבואה, מדוע בכה בלעם, ומה יעץ לעמו?
רוב החוקרים תמימי דעים שהצירוף הראשון מנבא על אסון מתקרב. חזון האסון נגלה לבלעם בלילה, מפי אלים שבאו אליו. סוגי אלים אחדים נזכרים פה, מהם כקבוצה – שדין (שדים? השם "שדי" ברבים?) ומהם אולי בשמותיהם – שגר ועשתר, אלי פיריון מוכרים. האסון כנראה קשור לחושך ולהסתרת השמש (ליקוי חמה?), ומשהו יקרה עם ציפורים וחיות, שרשימה שלהם מפורטת בטקסט, אולי נדודי עופות, בעקבות החושך הפתאומי; ואולי הציפורים עצמן יפגינו התנהגות שונה, הרת אסון, המסמלת בעצמה הרס וחורבן, כמו למשל הסיס שיחרף את הנשר, או השועלים המלמדים את הצבועים. התמונה, בכל אופן, אפוקליפטית.
הצירוף השני מזמן לחוקרים אתגר קשה הרבה יותר. ברור שמדובר בו על מות, אבל על מותו של מי? האם זהו המשך נבואת הפורענות? ואם כן, האם אין תקווה? האם מדובר על סופו של בלעם עצמו, כפי שהיה מי שהציע? ואולי אין המוות אלא ניגוד לישועה שחלק זה מציע?
למעלה מזה: כמה ביטויים פה ניתנים להתפרש בשתי צורות – על מוות או על מין. מהו בית עלמים או בית עלמות? מה שאנו קוראים "בית עלמין", דהיינו בית קברות, או "בית עלמות" במובן של מקדש זונות וקדשות? הצמידות הזו, שבין המין והמוות, מפרנסת רבות מאד מדתות העולם העתיק, ואף את תרבותנו שלנו, וכל הרואה יותר מסרט אחד בקולנוע נוכח בזאת על נקלה. מה איפוא מתרחש בצירוף השני? האם בלעם ממשיך ומנבא פורענות? או שמא זהו חלק מסיפור על חייו של בלעם? או אולי הסיפור אכן מביא את עצת בלעם להצלה מהרעה, על ידי הושבת זונות במקדש, כפי שאכן היה נהוג בכמה מארצות המזרח הקדום? ולמה בכלל עלתה הכתובת הזו על קירות המבנה הקטן, שכנראה היה מבנה בעל תפקיד פולחני כלשהו? איך הוא משתלב בסיפור הזה?
*
את הנביאים אנו מכירים במזרח הקדום בכמה מקומות ובכמה הקשרים. חומר רב מספקת בעניין זה מארי, ממלכה ששכנה על הפרת התיכון במאה השמונה עשרה לפנה"ס, בערך בתקופת האבות. כמה וכמה מכתבים שנמצאו שם, הכתובים באכדית בכתב יתדות, מספרים את סיפורם של נביאי מקדשים ואלים, המבטיחים הבטחות ניצחון למלך, או המתריעים על אסונות קרבים או אויבים קרבים, ומציעים פתרונות, לרוב בדמות קרבנות נוספים או בניית מקדשים ונדבות למקדשים קיימים. הנה לדוגמה מכתב אחד כזה:
 "אמור לזימרילים (מלך מארי), כה אמר האפילום (הנביא) של האל שמש:
כה אמר שמש, אני אדון הארץ. שלח מהר לסיפר, עיר החיים, כס גדול עבור מקום מושבי המפואר, ואת בתך ארישתיא אשר ביקשתי ממך. הנה המלכים אשר פשטו עליך נכנעו לשלטונך... ועוד: בזמן מפלת האויב, נרגל מלך חובשלם עמד לצדך ולצד צבאותיך. עשה כל אשר נדרת לו ותן גם חרב ארד גדולה..."
במארי מוכרים סוגים שונים של מגידי עתידות, מהם קוראים בכבד, מהם כוהנים כאלה ואחרים. אולם הנביאים – שגם הם נחלקים לסוגים שונים שאין אנו יודעים בדיוק מה ההבדלים ביניהם – אינם נעזרים בטכניקות ואביזרים, האל עצמו דובר מגרונם, והם מופיעים לפני המלך בשם האל שאליו הם מוקדשים. מכל מאות הנבואות שבידינו, רק אחת תובעת צדק באופן כללי בשם האל, וגם שם הדבר קשור לסכסוך על אדמת מקדש.
שאלה בפני עצמה, הנובעת מאופיה הייחודי של הנבואה לעומת הגדת עתידות מקצועית, היא שאלת אמינותו של הנביא. בשל כך היה מקובל במארי סוג של מבחן, שגם את טיבו אין אנו יודעים בוודאות, אולם לצרך מבחן זה נשלחו למקדש המלכותי קווצת שיער של הנביא וחתיכה משולי מעילו. הדבר שימש כעדות, בדרך כלשהי, על אמיתות נבואתו. האם קריעת כנף מעילו של שמואל על ידי שאול סימלה, בעקבות זאת, את אימות הנבואה ואת חריצת גזר דינו של שאול בידיו שלו?
נביא אחר, קרוב יותר בזמן ובמקום, נזכר במגילת ון-אמון, מגילה מצרית מן המאה האחת-עשרה לפנה"ס. נביא זה עומד גם הוא במקדש, ומנבא באקסטזה למלך העיר דור על בואו של השליח המצרי לנמל ועל החובה להכניסו לעיר. והנה שוב מאפייניו של הנביא – הקשר למקדש, העמידה לפני המלך, הדיבור הישיר בשם האל המדבר מגרונו של הנביא. הנושאים, כמעט תמיד, פוליטיים ומנהליים.
מלך אחר, זכור מלך חמת, מספר על הצלתו מידי בן הדד בן חזאל מלך ארם דמשק שצר עליו, ובסיפורו הוא מספר על ששאל באל בחלומות ובנביאים. מדובר, אם כן, בתופעה חוצת עמים וממלכות: האלים שולחים אנשים אל בני האדם ומדברים דרכם כדי להודיע מה יהיה ומה יש לעשות לצורך זה.
תופעת הנבואה המקראית היא, אם כן, חלק מתופעת הנבואה הידועה במזרח כולו, וכשהמקרא מבשר לישראל כי ה' יתן להם נביא תחת משה, הוא איננו מפתיע אותם, אלא פשוט מודיע להם על הדרכים הלגיטימיות לדרישת ה', כמקובל בעולם. אכן, נביאי ישראל מן המאה השמינית והלאה כנראה משתייכים לזן אחר. הם אינם נביאי מקדש, קהל היעד שלהם איננו דווקא המלך או הכהונה, אלא גם העם כולו, דבריהם כלליים ואינם תובעים דווקא פולחן, והמוסר החברתי תופס בדבריהם מקום מרכזי. כך יש להבין את הסיפור על הנביאים התופסים את ירמיהו הנביא ומבקשים להמיתו על שניבא על חורבן הבית (ירמיהו כ"ו) – כקנאה בקונקורנציה. דמות מפתח במעבר הזה מהווה עמוס, המתריס בפני אמציה כוהן מקדש העגל בבית אל "לא נביא אנוכי ולא בן נביא", כלומר אינני משתייך למעמד הנביאים שאתה מכיר, המקדש איננו מקום העבודה שלי, ואינני צריך לקבל שכר על נבואתי כנהוג אצלכם. דומה שבזאת שונים נביאי יהודה מנביאי ישראל – נביאי ישראל אינם נואמים, שליחותם היא כמעט תמיד אל המלך ולא אל העם, ורוב דאגתם נתונה לטוהר הפולחן. מצד שני, כמעט ואין בידינו נביאים מתקופות חופפות בשתי הממלכות, ורוב סיפורי הנביאים הגדולים היהודאיים שבידינו מתרחשים כשבישראל כבר איננו שומעים עוד על נביאים, או שישראל עצמה כבר איננה. ייתכן שההבדל איננו רגיונאלי, אלא כרונולוגי, ועליית האימפריה האשורית היא שגרמה להשתנות סגנון הנבואה ותכניה.
*
כך או כך, בלעם משתלב היטב בתופעה. הוא נדרש על ידי המלך, לנוכח סכנה בטחונית העומדת לפניו; אולם כוחו כנראה חורג מזה של נביא רגיל, והוא גם קוסם ומכשף. איננו יודעים מי נחשב גבוה יותר, והמקרא עצמו מנסה להציג את בלעם כקוסם ומאג. בסופו של דבר מדובר באדם המדבר בשם האל, באופן ישיר, וקסמיו אינם תורמים לעניין דבר, אולם לפני כל ניסיון התנבאות הוא מעמיד מזבח ומקריב קרבנות. גם עצתו – שאמנם איננה נזכרת בפרשתנו, אולם כן נזכרת בדברי משה בפרק ל"א – היא הצעה פולחנית: הקמת מקדש זונות, ובו יכהנו בקודש בנות מואב, וכך יופס זעם האלים. כזכור, העצה הצליחה מעל ומעבר למשוער, ישראל עצמם השתתפו בפולחן שנועד להפילם, והמגפה השלוחה מלמעלה לא איחרה לבוא. כך ודאי ראו המואבים את האירועים; הישראלים לא ידעו מה לחשוב, ועד שקם פינחס ופתר את הבעיה בדקירת רומח, נמשכה החגיגה הפולחנית.

מהו הסיפור שמאחורי הכתובת, אין אנו יודעים. סביר שמדובר בסיפור אחר לחלוטין, גם אם סופו אולי דומה. אבל מתוכו עולה שמדובר בדמות שהתמחותה אכן בחיזוי אסונות ובמניעתם. למעלה מזה, סגנון הסיפור דומה באופן מפתיע לסיפור המקראי. די אם נפנה את תשומת הלב לביטויים "ויבואו אליו אלוהים בלילה", או "ויקם בלעם בבוקר... ויאמר שבו אחווכם מה שדין יפעלו". גם בכיו קודם לאמירת הנבואה מוכר לנו ממקום אחר – "ויעמד את פניו וישם עד בוש ויבך איש האלוהים" מספר ספר מלכים על אלישע, המנבא לחזאל את מלכותו ואת הפורענות הנוראה שיביא על ישראל(מל"ב ח 11). שנים רבות לאחר מכן הדמות הזו עדיין מפורסמת באיזור שבו פעלה על פי הסיפור המקראי, וככל הנראה נתפסה עוד במאה השמינית כמיתוס שראוי לספר את סיפורו ולציין את זכרו.

מדוע זכה האיש להנצחת הסיפור על קירות המבנה? ומי הם האנשים שישבו שם, בדיר עלא שבגלעד? הישראלים הם או בני עם אחר? שתום עין עומד בלעם במקומו שנתבצר לו בעולם האחר, וצוחק על נסיוננו אנו, שתומי העין האמיתיים, לגשש באפלת חידותיו וחזיונותיו, בעוד אנו טופחים על שכמנו שלנו, שהנה אנו עמדנו בסוד אל ויודעים מה צופן לנו העתיד. לא רק שאת העתיד איננו יודעים, אלא גם את העבר איננו מכירים באמת.