יום חמישי, 28 בפברואר 2013

כי תשא: המלאך שנעלב


 
משבר חטא העגל הוא המשבר החמור ביותר המתואר בספר שמות, ובודאי מהחמורים בתולדות העם. רישומו של משבר זה ניכר, על פי המדרש, בכל משבר עתידי, וכל עונש שלא יבוא על ישראל יש בו משום קצת עונש על חטא העגל. זוהי הפעם הראשונה שבה מכריז עם ישראל בגלוי ובקול ענות על מרד בקב"ה, ולמעשה על התרחקות מודעת ממנו.

דוקא בשל כך מפליא  לקרוא את התהליך המתפתח במהלך הפרשה בין הקב"ה למשה. תפילותיו של משה מביאות לידי כך שהקב"ה בכבודו כביכול יעלה בקרב העם במסעו, ולא על ידי מלאך; בעקבות החטא מודיע הקב"ה למשה מקצת דרכיו, ומתגלה אליו כשם שלא התגלה מעולם; בעקבות החטא מקבל עם ישראל את סוד שלש עשרה המידות; וכתוצאה מכל אלה יוצא שהקירבה המושגת אחרי חטא העגל לכאורה גדולה מזו שהיתה לפניו. כביכול, לא הפסיד עם ישראל דבר מהחטא, ואולי אף הרוויח ממנו.
 


שנים לאחר מכן, כשעמד יהושע ערב כיבוש יריחו, וראה את שר צבא ה' עומד מולו, אמר לו המלאך "עתה באתי". רש"י מביא שם מדרש, הרואה בדברים אלה סגירת מעגל: "עתה באתי לעזרתך אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי, שנאמר אם אין פניך הולכים". כמעט ואנו שומעים פה עלבון בדבריו של המלאך באתי ולא רצו אותי, ולכן חיכיתי עד עכשיו. אולם בואו של המלאך ליהושע לא נתפס כירידה. אדרבה, מקום עמדו של המלאך מתקדש כמקום התגלות (רד"ק שם), ויהושע צריך להשיל את נעליו מעל רגליו.

האם ניתן להסיק שדווקא היענותו של הקב"ה למשה, ואי בואו של המלאך בימיו, הם המעידים על הירידה הרוחנית של עם ישראל, לעומת באי הארץ? או בפנים אחרות: מה עדיף, העובד את ה' הנגלה אליו או העובד את ה' הנסתר מפניו?

אמנם אין בידינו למדוד עוצמות אמונה. אולם יש בידינו למדוד כובד תפקידים. ודומה שהתפקידים העיקריים מוטלים דווקא על המסוגלים לעבוד עם המלאך, ולא על אלה החייבים את נוכחותו הממשית כביכול של הקב"ה בקרבם. לא בני דור המדבר, שאינו יכול לסבול אפילו את העדרו של משה לזמן קצוב, הם אלה שיכבשו את הארץ. את הארץ יכבשו בני הדור המסוגל להסתפק במלאך העומד לפניו, וחרבו שלופה בידו.

פעם נוספת נוכחים אנו שהחוויות הגדולות אין בהן כוח לעמוד לאורך ימים. אי אפשר בלעדיהן, ואת הדרך כנראה חייבים להתחיל בהן, אולם הצעידה עצמה, לאורך זמן, בשיגרה, תיעשה מתוך הלך רוח אחר, לא בסופה ובסערה אלא בטון מינורי יותר.

ומצד שני, גם ההיפך הוא נכון: כשם שהחוויה הגדולה אין בה כוח לפרנס מאמץ ארוך ומתמשך, כך גם החטא הגדול והמשברי איננו סוף העולם. שיגרת חיי החטאים הקטנים, היא זו שעלולה להביא לחורבן, יותר מטראומות לאומיות עזות.

 
 
(עוד על פרשת כי תשא: http://misgav.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_09.html)
 

יום רביעי, 20 בפברואר 2013

אסתר והסנרק, או: הפוליאנדריה של אסתר


"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי אֹמֵן אֶת אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ עמינדב, וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לאשה, וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה."

חדי העין והאוזן בודאי ישימו לב מיד כי לא כך כתוב בתנ"ך. כך כתוב אצלנו:

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.

ובאמת, הנוסח שלנו מוקשה. מה פשר הכפילות, "ויהי אומן את הדסה כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה לקחה"? הכיצד מתו אביה ואמה אחרי שכבר לא היו? ומה ההבדל בין "אומן" לבין "לקחה לבת"? הפסוק כולו כפול, ושני חלקיו אומרים אותו הדבר. לפיכך, תרגום השבעים – שהוא זה  שהובא למעלה - פותר את הבעיה, או שמא גורס אחרת: מתחילה היה מרדכי אומן את בת דודו, ובמות הוריה נשאה לאשה, ולא לקחה לבת, שהרי בתו המאומצת היא כבר היתה עוד קודם.

באופן מפתיע, נפגשת פה גירסת השבעים, של יהודי מצרים ההלניסטיים, עם גירסתם של חז"ל (מגילה י"ג) למאורעות:

"כי אין לה אב ואם, ובמות אביה ואמה" למה לי? אמר רב אחא: עיברתה - מת אביה, ילדתה - מתה אמה. "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" - תנא משום ר"מ: אל תקרי "לבת" אלא "לבית"... "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו" - אמר רבה בר לימא (משמיה דרב): שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".

עינינו הרואות, כי הכפילות אכן הפריעה לחז"ל, ופתרונם זהה. אפשר שמדרש ה"אל תקרי" היה הוא עצמו גירסת השבעים בפסוק זה, ומכל מקום, התוצאה זהה: מרדכי ואסתר הם זוג נשוי. וכך גם נמצאת עובדת יופיה במקומה, והיא סיבת לקיחתה לאשה על ידי בן דודה, מרדכי. אפשר שהיותם בני דודים משמעה קירבת גיל, והנישואים הופכים להיות הגיוניים למדי (את דימויו של מרדכי כאיש בעל זקן לבן, המציאו הגננות, יחד עם השיר "יודעים אתם מי דודי – מרדכי היהודי". על פי המגילה הוא בן דודה, לא דודה).

אין זה הזוג היחיד שחז"ל משיאים, שלא על פי הפשט. זוג כזה הם גם יהושע ורחב. שם אין קושיה בפסוקים שמכריחה את הפירוש הזה, אבל במגילה י"ד דורשים חכמים

"שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה; כתיב הכא "בן תקוה", וכתיב התם (יהושע ב, יח) "את תקות חוט השני"... דאיגיירא, ונסבה יהושע (=שהתגיירה, ונשאה יהושע)."

ואף דבורה וברק נשואים היו:

"וג' שמות יש לו: ברק, ומיכאל ולפידות. ברק, על שם שפניו דומות לברק. מיכאל, ע"ש שהוא ממיך את עצמו. דבר אחר: ע"ש מלאך. לפידות, ע"ש שאשתו עושה פתילות (ילק"ש שופטים מ"ב, ומקורו בתדב"א י)."

בכל מקום באים הנישואים המדרשיים ממקום אחר. רחב, צדקת ביריחו, כמעט יצאה מהסיפור ונשכחה, כאילו שכר לא היה לה מכל עמלה; עמדו בעלי המדרש ומצאו רמז לשמה בשם בעלה (!) של חולדה הנביאה, שלום בן תקוה, זיהו שלום אחד עם שלום שני (דודו של ירמיהו הנביא, אביו של חנמאל מוכר השדה), ובא לרחב גואל. כך גם ניצל יהושע מגורל הערירות, והפך לאביהם (דרך האמהות) של שמונה נביאים. הנישואים פה משמשים לסגירת הסיפור ומעגליו, ולסיפור אחריתם של הגיבורים, מעין הכתוביות שרצות על המסך עם סיום הסרט ומספרות על גורלם של הגיבורים לאחר סיום הסיפור העיקרי.

אצל דבורה וברק, לעומת זאת, באים הנישואין לפני הסיפור. הקורא, הרואה את הדו-שיח בין דבורה לברק "אם תלכי עמי והלכתי" ו"לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך", עשוי לזהות אולי מתח בין שני השופטים, ואולי דווקא פירגון; אולם אם מדובר בזוג נשוי, המתח הזה מקבל פנים אחרות לחלוטין. אפשר שתוכחת האשה לגבר לא החלה תחת התומר אלא בביתם עוד קודם. על כך נוסף אולי גם מתח מסוג אחר לסיפור, שהולך ומתגבר עם בריחתו של סיסרא לאוהל יעל אשת חבר, ועם נפילתו "בין רגליה". הנושא המיני צף ועולה כבר מתחילת האירועים, ודומיננטיות הנשים מקבלת עוצמה מסוג חדש. דומה שאלמנט הנישואים נועד להעצים את העימות הבין מגדרי, ואולי את הביקורת על ברק, ההססן והחששן, לעומת הנשים ההחלטיות והמעשיות.

*

סיפור המגילה, מעיקרו, הוא סיפור שבו אשה ויצרים ממלאים תפקיד מרכזי. לְמה, אם כן, הועידו חכמים את נישואי מרדכי ואסתר? איזה תפקיד הם ממלאים בסיפור הזה?

ראשונה, אסתר. לקיחתה לביתו של אחשוורוש הופכת להיות מסתם נישואי אילוץ לגבר זר ומבוגר, או אפילו נישואי תערובת על כל משמעויותיהם, למעשה אסור הרבה יותר – הלא היא אשת איש. אין שואל אותה לדעתה, אבל אילו היו שואלים, מה היתה עונה? כיצד יש לראות את שתיקתה לאורך מחצית הספר – כהשלמה? כבריחה? כהקרבה?

לאור המידע הזה, מתברר שהמעשה שנעשה באסתר עשוי להתפרש בכל אחת מהדרכים האלה. וככל שאנחנו מתקדמים עם העלילה, עוברת דרך אחרת אל קידמת הבמה. כביכול, בתחילה אנו מנידים בראשנו לגורל הנערה המסכנה; אחר כך אנו עשויים לרטון ואולי לכעוס – וכי מה עובר עליה? תסמונת סטוקהולם? מאנוסה הפכה להיות משתפת פעולה? מאחורי אוזנינו רוטן גם מרדכי אותה רטינה עצמה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים!"

ורק לקראת סוף הסיפור, באבחת חבל, אנחנו מזהים את הדילמה שאסתר היתה נתונה בה, ואת ההקרבה שהקריבה – לא רק גופה שהופקר, לא רק ביתה שאבד, אלא את שמה הטוב שהקריבה על מזבח עמה. היא מותחת את החבל המיני עד קצהו, במשתאות אינטימיים, בשלישיה, בהבערת קנאה, וכפסע בינה לבין חמת המלך, שאולי היה חוזר מגינת הביתן אל הבית, ונוכח לפתע לא בדו-פרצופיותו של המן, אלא אולי במה שהיה מתפרש לו כדו-פרצופיותה של אסתר עצמה, ואז היה שופך את חמתו על ראשה שלה.

מנגד, תיסכולו של מרדכי על אזלת ידו הופך להיות עמוק הרבה יותר, עם גזילתה של אשתו, בפומבי, יום יום, ללא אפשרות לחלום על ערעור. מרדכי, הבעל הנבגד, לא רק שאיננו חותר תחת המלך שחילל את כבודו שלו, אלא אף ממשיך להגן עליו מחתירות אחרות. במקרה זה לא שמו הטוב הוא זה שהוקרב, אלא כבודו הגברי.

המגילה מציגה בפנינו בספר זה שלוש משפחות: אחשוורוש ונשותיו, המן וזרש ובניו, ועתה גם מרדכי ואסתר. נישואי מרדכי ואסתר הופכים את המגילה מסיפור לאומי לסיפור של שלש מערכות יחסים המסתבכות זו בזו והורסות זו את זו. משפחה אחת שנהרסת – אחשורוש המגרש או מנדה או הורג את ושתי – מביאה להרס משפחה אחרת, זו של מרדכי ואסתר; וזו, בתורה, משמידה את המשפחה השלישית בספר, את משפחתו של המן.

אף ציוויו של המלך, הפותח את שרשרת הציוויים במגילה, "להיות כל איש שורר בביתו", מקבל משמעות. עד דרישת המדרש עמד צו זה ללא המשך וללא השפעה על המשך הסיפור, מלבד, אולי, זילות כבוד הצווים המלכותיים בכלל. אולם עתה, עם הפיכתם של מרדכי ואסתר לזוג נשוי, אנו שמים לב שבשום משפחה לא הגבר הוא השורר, אלא האשה. אסתר מכוונת את צעדיו של מרדכי, זרש מפרשת ויועצת להמן את צעדיו. את הצו הזה, ראשון צוויו, מפר המלך במו ידיו, עם לקיחתה של אסתר לביתו, כנגד האיש השורר בביתה, ובכך נותן את האות למחול הצווים המופרים, הסובב בכל עמודות המגילה הזו.

כך גם מבינים חז"ל את דבריה, "כאשר אבדתי אבדתי", עם החלטתה לבוא אל המלך מיוזמתה. אסתר, על פי דבריהם, מבינה שמה שהיה יכול להתפרש עד כה כמערכת יחסים תחת מרות, או אונס, לא יהיה עוד. מרגע שהיא באה אל המלך מרצונה, היא מבינה שלא מדובר רק בעמידה של תחנונים, כאילו היתה רק פקיד מפקידי הממלכה. היא אשה, אשתו של אחשוורוש, ולבואה לפני המלך לאחר שלושים ימי נתק, יש משמעות מאד ברורה, ומינית מובהקת, שמרדכי אולי אפילו לא מודע לה. הגבר, הגר מחוץ לארמון, ומדמה בנפשו שהעניינים ביניהם נותרו כשהיו עם עיכובים טכניים, יגלה להוותו שהוא לא הבין דבר. המהלך, שמרדכי קיווה שאסתר תעשה, אחר היה. אולי דימה בנפשו את אסתר עומדת לפני המלך ומתחננת בפניו, אולם לא בדרך שבה בחרה לעשות זאת – על ידי התחנחנויות אינטימיות, משתה יין, רמזים ודחיות, התייפות ופיתוי. האיש, שקיווה בסתר ליבו שהנה הנה אולי תשיב לו האשה משהו מכבודו האבוד, עומד ורואה בעינים כלות, כיצד אסתר, שעד עתה הקריבה רק את שמה הטוב, מקריבה עכשיו גם את שמו הטוב שלו, את כבוד גבריותו המחוללת, חושפת לעין כל את חוסר יכולתו לעשות דבר בתחום הפוגע ביותר עבור גבר מאז ומעולם.

בנישואי מרדכי ואסתר, ממחישים חכמים – בין אם אלה חכמי אלכסנדריה היהודית הלניסטית, ובין אם חכמי ירושלים הפרושית חז"לית – כי אין הקרבה נשית בלבד. לא רק האשה תיאלץ לוותר על כבודה, אלא גם הגבר. ואם לא יעשה זאת לבד, ייגרר לכך על ידי עצמו ובשרו שדבק בה לאחד. אם עד כה סברנו שמרדכי הוא היועץ, העומד מבחוץ ושולח את אסתר לגורלה ולאבדן שמה לעולם בעוד ידיו נשארות נקיות, באים הנישואים האלה וגוררים גם אותו לתוך אותה קלחת עצמה. לא רק אסתר הופכת להיות "קרקע עולם", שהכל עושים בה כרצונם. גם מרדכי. רק כשירדו שניהם, ביחד, אל תחתית המדרגה, אל עומק הבושה, אל שיא ההקרבה העצמית, תבוא גאולה לעולם.

למשבר הזה לא מציעה המגילה כל פתרון. את בעיית עם ישראל פתרנו, את השמדתם סיכלנו, אבל המשפחה, שהקריבה את שלמותה ואת עצמה, לא מקבלת הפי-אנד. גם כש"הגידה אסתר מה הוא לה" למלך, ודאי לא הגידה לו שמרדכי הוא בעלה החוקי, אלא רק בן דודה, ומתוקף זה העניקה לו משרה, בית וכבוד. ורק אנו, הקוראים, יודעים שמשרה ובית היו כאן, אבל כבוד לא היה. ולא רק שלא היה, אלא את השפלתו הגדולה ספג בסופו של דבר מרדכי מידי אסתר עצמה, עם הענקת הכבוד הזה עצמו. הוא קיבל בית אבנים תחת בית אדם, משרה תחת שררת איש בביתו, וכוח של סריס מסריסי המלך.

אפשר שחז"ל, גברים כולם, ביקשו להמחיש בדרך זו לקוראיהם - גברים כולם גם הם ברוב ההיסטוריה - את הצד שאין הם מסוגלים לחוש מעצמם. מעמדת ה"איש שורר בביתו" לא יוכל הקורא הגבר להבין את עומק הדילמה של אסתר, אולי יקשה עליו להזדהות עם השפלתה, והוא לא יוכל להעריך באמת את מעשיה. הוא יוכל לעשות כן רק אם ייגרר לשם באוזניו, בטבעת נישואין, שתמחיש לו מה פירוש עמדה פסיבית של אשה, בדרך החזקה ביותר שגבר יכול להרגיש בה פסיביות מהי – הפיכתו לפסיבי גם מהבחינה המגדרית.

*

וכך, דרך מגילתה של האשה, נוכל להיוודע, כי אפשר לעיתים לנצח במלחמה לא דווקא בהסתערות גלויה קדימה, ויש גם דרכים אחרות:

"הם חיפשו בזהירות ובעזרת אצבעון,

הם רדפו בתקווה ובקילשון.

הם איימו על חייו במלווה-ביטחון,

הם כישפו בחיוך ובסבון"

 (ציד הסנרק, לואיס קרול).

 





(עוד על מגילת אסתר: http://misgav.blogspot.co.il/2012/03/blog-post_05.html)

 

 

יום שישי, 8 בפברואר 2013

משפטים: מי הגדולים שלכם?


משני צידי פרשת המשפטים, עומדים מעמדות אלוהיים. כל כולה דיני נזיקין וחבלות, סכסוכים ומריבות, והיא נעה בין הרציונלי למיסטי, בין האנושי לאלוהי, בין השגור לחריג. מזה קולות וברקים וענן ו"נפשי יצאה בדברו", ומזה לבנת הספיר ועצם השמים לטוהר ומראה אלוהים; ובתווך, כמילוי, כעיקר, כמטרה, חוק ומשפט.

משני צידי מתן תורה עומדים גם שני טיפוסי הנהגה. מצדה האחד אותה הנהגה שמינה משה בעצת יתרו: אנשי חיל, שונאי בצע, שרי אלפים ומאות, השופטים את העם בכל עת. הנהגה שעיקרה משפט, הלומדת חוק ממשה ומיישמת אותו על המקרים הבאים לפניה, לפי מיטב שיפוטה ושיקול דעתה, לפי קושי המקרה.

אבל מהצד השני עולים משה ואהרון ונדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל אל ההר, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.  לשונות מוחשיים כאלה אין כמעט בכל המקרא כולו. אדם רואה אלוהים, והמראה כביכול רגיל עליהם, ויאכלו וישתו. אמנם האכילה והשתיה הזו היא סעודת הברית, ובכל זאת, הצמידות שלה למראות האלוהים שראו מנהיגי העם, מעוררת השתאות.
 

 

שבעים הזקנים האלה, אצילי בני ישראל, מיהם ומאין באו? למרות שסדר הפרשיות לכאורה מראה אחרת, ביטויי הפרשיה הזו לקוחים כולם ממקום אחר, מספר במדבר י"א, שם אוסף משה שבעים ומזקני ישראל ומאציל עליהם מרוחו. האצלת הרוח הזו גורמת להם להתנבא. לא שיקולי שכל, לא שיפוט על פי תורה נלמדת, אלא השראה אלוהית ישירה. אצילי הרוח האלה הם הרואים את האלוהים.

אז מיהם אלה שיעלו עם משה לקבל את התורה? אנשי האמת שונאי הבצע, לומדי התורה מפי מוריה, או אצילי הרוח חוזי האלוהים? מיהם אלה שיהיו אחראים אחר כך על הנחלתה?

השאלה היא, כמובן, לא רק היסטורית. עד היום הזה אנו שואלים את עצמנו אותה שאלה בבואנו לבחור הנהגה. מה אנו מצפים, או לפי מה אנו שמים את יהבנו בזה או באחר? מה גורם לאנשים לנהות אחרי אדם? מסריו, משנתו הסדורה? או שמא הניצוץ שבעיניו, הלהט שבחזונו? האם חשוב לנו שלרעיונותיו של האיש שייטול על עצמו את ההנהגה יהיה בית אב, בית מדרש, בסיס תיאורטי, או שנחפש דווקא את ההד שהרעיונות האלה יעוררו בליבנו?

או בפנים אחרות: האם אנו מצפים ממנו שיביא לנו את האור, שיראה את הדרך, שירחיק ראות בכוח חזונו? או שאנו נהיה אלה שבאים אליו עם טענותינו ומענותינו, עם שיחנו ושיגנו, והוא יהיה זה שבחכמתו ובשיקול דעתו יראה את האמת ויכריע בין הגישות השונות? האם אנו רוצים מנהיג שנוכל לסמוך עליו או לבטוח בו? שנלך אחריו או שנלך איתו?

*

בציבורים הדתיים, השאלה הזו מקבלת משנה תוקף. חברה הבנויה על הטקסט המקודש, על התורה, מנפנפת פעמים רבות ב"גדולים" שלה. לעתים כדי להפגין ביטחון בדרכה, לעתים כדי לסנוט בהולכים בדרך אחרת, שגדוליהם אינם גדולי אמת. ועדיין, כשנישאל "מהו גדול הדור", נצטרך לעצור ולחשוב. מה אנו מצפים מהגדול? גדולה בנגלה או גדולה בנסתר? מנהיגות משפטית או מנהיגות רוחנית? ומהי מנהיגות רוחנית? מחזות אלוהים והשגות עליונות, או מוסר וצדק?

יש חוגים שבהם הגדולה ברורה. ברור לכל בחור ישיבה ליטאית חרדית, שגדולתו של הגדול נמדדת במידת יכולתו לנסח ניסוחי סברות משפטניות, בנוסח בריסק דווקא. לזה גדול ייקרא, וכל מנהיג תורני אחר, מחוג אחר, ייתקל בזלזול ובהפחתת ערך. "למדנות" היא שם המשחק, ולמדנות בסגנון מסויים דווקא. לעומתם, חרדי חסידי יראה באדמו"ר דברים אחרים לחלוטין. בלחישה יספר מופתים, סיפורי חדירה לעמקי הנפש, רוח הקודש מקשקשת בחדרו של הרב ואימה ויראה לנכנסים אל הקודש פנימה. במקומות אחרים – ואולי בין עדות אחרות – גוון הטיפוסים שונה במקצת, והתחרות היא בין פוסק ההלכה, שכוחו בבקיאותו בספרות ההלכה ובמסורותיה, לבין המקובל הספון בחדריו, שרבים משחרים לפתחו להתברך מברכותיו.

אבל "עולם התורה" הציוני דתי עודנו מחפש את דמות הגדול שלו. האם ראש הישיבה הלמדן הוא המודל? נראה שבמקרים הרלוונטיים, השפעת הישיבות החרדיות בולטת לעין, ולעתים היא המקור ממש לאותו גדול. במקרים אחרים, בישיבות אחרות, או לאו דוקא בישיבות, דוקא ההוגה המעמיק, על גבול המיסטיקה, ישבה את לב תלמידיו. המגזר הזה, שנוסד מתוך השאיפה להחזיר את התורה אל חיי היומיום, פוסע בסופו של דבר באותן דרכים שפסעו קודמיו. ירושת הדורות כבדה על כתפיו, ודומה שעד כה עוד לא עלה בידו להגדיר לעצמו, מה הוא מצפה מגדוליו. במה יהיו שונים גדוליו מקודמיהם, מה יוסיף הזרם הזה לנהר היהדות הזורם לו לאט, לאט, אל הנצח. 

 

( http://misgav.blogspot.co.il/2012/02/blog-post_16.html    :עוד על פרשת משפטים)