יום שני, 24 בספטמבר 2012

דלתות




ובחלומך, אולם מלא דלתות. אין לדעת מה מאחורי כל דלת, ועליך לבחור בדלת אחת בלבד. הבחירה חובה, ואם לא, תיפתח דלת מעצמה ותמשוך אותך אליה. ומאחורי הדלת שנכנסת בה, והנה עוד אולם מלא דלתות, וגם שם אותם כללים. וגם מאחורי הדלת הבאה.

לפעמים, מנסים לחזור אחורה. לשוא: הדלת כבר נעולה. גם אם היא נפתחת, מבט אל האולם שעזבת מגלה שהדלתות שם כבר השתנו, והן אחרות.

לעתים רחוקות, ניתנת ההזדמנות לחזור אחורה כמה אולמות, ולבחור אחרת. אין מידע נוסף, כמובן, והכללים נותרו בעינם.

וכך אנו עוברים מדלת לדלת, מבחירה לבחירה. על כל בחירה שבחרנו, רבות פי כמה הדלתות שלא פתחנו, ולעולם נתחבט במחשבה מי יודע מה היה מאחוריהן. כי בחירותינו אינן במה שבחרנו, אלא במה שדחינו. שם חרטותינו, ואין מהן מוצא.

ויש דלת אחת, שאותה אין האדם פותח. לא פעם עומד אדם מול דלת זו, שאינה דלת, ונפשו יודעת מה יש מאחוריה. ופעם בשנה, מקבל אדם את הרשות להסיר את המסך ולהישיר מבט אל הקודש פנימה, אל נפשו פנימה, אל המטרה שאליה נעים פעמיו מדלת לדלת כל ימיו כולם.

אין להיכנס שמה אלא בבגדי לבן, ובכפך האש, נפשך, מלהבת ורועדת, מציפיה ומפחד. ואז, לפני ולפנים, הרפה והנח את האש מידיך. והמתן. עוד מעט ויעלה הענן ויכסה את המראה.

ורק אז, מבעד לענן, יתגלה לך להפתעתך כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. לוחות שנכתבו, ולוחות שנשברו ואותיותיהן פרחו מעליהן. בחירות שנעשו ובחירות שלא נעשו. דלתות שהתגלו כמוצלחות וכאלה שלא. כולן מונחות בארון, כולן לפני ה'. השגגות, הזכויות, הזדונות. כל בחירותינו כולן.

מבט אחד, ודי. ובצאתך, תלבין לשון הזהורית בברק ההבנה, ובת קול תצא ותאמר לך, סלחתי כדבריך. והיה מראך נהדר, כמראה כהן גדול בצאתו מן הקודש.

 

יום חמישי, 20 בספטמבר 2012

וילך - שבת שובה: סיבובים


"כל זה קרה בעבר, וישוב ויקרה בעתיד"; כך פותח סרט הילדים הנצחי, "פיטר פן". שבים אנו על מעגלותינו, שנה בשנה חוזרים על הסיפור. טעויות ישנות חוזרות ונטעות, תיקונים ישנים, בריחות ישנות, כולם סחור סחור, במירוץ מעגל שאינו כלה. דפוסי התנהגות משמשים עבורנו כפחי מלכודת, ששוב ושוב אנו נדונים ליפול אליהם, ולהגיב מהצד, אחר כך, בספיקת כפים, כאותו יהודי השומע שוב את קריאת פרשת "וישב" ופורץ בקריאה "למה יוסף הולך שוב אל אחיו, האם לא זכר מה קרה בשנה שעברה?"

הנה כי כן, מודעים אנחנו לשיבה המתמדת הזו, שאנו מספרים לעצמנו שהנה היא מתקדמת בתוך סיבוביה. ושוב נחזור לעייפה-אופטימית על הדרשה המדמה את הזמן הסובב לספירלה, ונדרוש כמוה את המילים "חג" ו"שנה", ונחזור ונסבוב בהרגלינו הישנים והנוחים. כי אין האדם מעוניין תמיד בשינוי מצבו, אלא בשימורו. המוכר אינו מאיים. הכאב הישן הוא כבר בן משפחה ותיק, אנו כבר יודעים איך תתקדם מריבת ליל שבת שלנו, וכבר יודעים גם כיצד תסתיים ותוך כמה זמן נשוב ונהיה חברים טובים, עד לפעם הבאה.
 
 

וכך מבשר האלוהים למשה: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ". הכל צפוי. בפרשה הקודמת, פרשת ניצבים, עוד היה החטא אופציה, אזהרה: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו"; והתשובה היתה תיקון והצלה: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה... ושבת עד ה' אלוהיך". אבל אלה היו דברי משה בנאומו לעם. אחר כך, מאחורי הקלעים, כביכול, מניד הקב"ה בראשו ולוחש על אזנו של משה, משה, לא כך. לא "אם" או "פן". היה יהיה. ובדברי סודו של הקב"ה לא מופיעה אופציית התשובה, אלא רק החטא ועונשו.

משה המזועזע חוזר מיד אל העם, ודבר הבשורה הקשה בפיו. "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון". אני, המנהיג החד פעמי, שמשך את העם באזניו מיוון השעבוד והצעיד אותו כמעט עד גאולתו, והאמין שדברים ניתנים לשינוי, נידון להישאר עומד על הסף, ובעיני רוחי לראות כיצד כל מפעלי מתמוטט, וקם העם הזה וזנה.

האם כך הם הדברים? האם מנקודת המבט האלוהית הכל חוזר, הכל צפוי, הכל ישן, ואילו רק מנקודת המבט האנושית יש חדש והרשות נתונה? האם איננו אלא אשליה? האם אין מוצא מהמעגל הנצחי הזה?

באים חכמים ודורשים את דבריו של הקב"ה עצמו:

איסי בן יהודה אומר: חמישה פסוקים יש בתורה ויש בהן חמישה תיבות שאין להם הכרע, וסימן: שאת, ארור, מחר, משוקדים, וקם. "שאת" - הלא אם תטיב שאת (בראשית ד ז), או שאת אם לא תטיב. "ארור" - כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור (בראשית מט ה-ו), או ארור אפם. "מחר" - וצא הלחם בעמלק מחר (שמות יז ט), או מחר אנכי נצב. "משוקדים" - ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים (שמות כה לד), או משוקדים כפתוריה. "וקם" -הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים לא טז), או וקם העם הזה. (תנחומא בשלח, מצוטט גם בבבלי יומא נ"ב בסדר אחר, ואכמ"ל).

והנה, במחי פסיק אחד, הפכה נבואת הזעם האלוהית לעיקר אמונה חדש: מכאן לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ"ב). הנך שוכב עם אבותיך, וקם. ואם יאמר הלומד הדקדקן, וכי מה חוסר הכרע יש במקרא זה, הלא אין משמעות לפיסוק שכזה, שלא כמו ברוב המקרים האחרים שמביא איסי בן יהודה? נשיב כנגדו ונאמר, כל עצמה של דרשתו של איסי בן יהודה לא באה אלא לצורך הפסוק הזה עצמו. המעגל עתיד להיפרץ. חמישה מקראות אין להם הכרע, ואין אתה יודע היכן ראש המעגל והיכן סופו ולאן שייכת המילה הזו. ודוקא במקום שבו נדמה לך שהכל ברור, ואחרי המוות אין עוד, דוקא באותה נקודה שבה דומה כי בא סוף למעגל, וחיי האדם באו אל קיצם, ותם סיבובו בעולם, מבשר הכתוב כי הנך שוכב עם אבותיך וקם, ובכך ימשיך המעגל להסתובב, אבל הסיבוב הזה כבר יהיה סיבוב של תקוה, של תיקון, של חידוש מוחלט. וכך הפכה לה חוסר ההבנה – לפתרון.

כלומר, אפשרות ויכולת התיקון האנושית נעוצה בדיוק במקום שבו מתבשר האדם שאיננו אל, אלא בשר ולא רוח, בן תמותה שימיו קצובים ומוגבלים. זו הנקודה שבה אנו מתבשרים על ההתחדשות, על התקווה. אלוהים הוא היודע, והאדם איננו יודע. אבל חוסר הידיעה שלנו, חוסר הוודאות שנידונו לחיות בו כל ימינו, הוא הוא תקוותנו הגדולה, הוא כוחנו. ידיעת הכל אין בה תיקון. הלא נודע, הוא הוא ממלכת האדם, הוא ממלכת התיקון. והכוונה איננה רק לתחיית המתים, אלא לתחייתו הפרטית של כל אדם משגרת סיבובו, מהרגלי חייו שרוח אין בהם.

וכך מובילה אותנו השנה החדשה אל הלא נודע. השנה היהודית נפתחת בחתימה, אבל חתימה זו חתימה אלוהית היא. האדם אינו יודע מה היתה חתימתו, ולכן כל ימיו בתקווה, כל חייו אופציה.

שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה.

 
(עוד לקריאה מחודשת - מהשנה שעברה: http://misgav.blogspot.co.il/2011/09/blog-post_21.html)

 

 

יום ראשון, 16 בספטמבר 2012

זכרונות ליל חג


זכרון ילדות: הדלקת נרות של ליל ראש השנה. לכאורה, נרות, כמו כל הדלקת נרות שבת. אבל אז מסירה אמי את כפות ידיה מעיניה, ואני, ילד קטן, נחרד לראות שעיניה אדומות ודומעות. כדרכם של ילדים, היו שנים שהייתי בטוח שבי האשם, אבל לימים בגרתי והבנתי שאדם נושא איתו משאות שאין לילדיו קשר אליהם.

מה הדמיע את עיניה והחריד את לבי הקטן? האם זכרונות עבר שהפך לאפר, אנשים שהיו ואינם עוד, והשנים שנים לא רבות לאחר המלחמה ההיא? האם זכר ילדות רחוקה וירוקה, בעולם שנותר מאחור, של תמימות שעלתה בעשן? האם זכרון אמה שלה, העומדת גם היא מול נרות החג ועיניה גם הן דומעות, האם שמתה על אמי בדמי ימיה?והאם עשן העבר העיב על העתיד של משפחה צעירה, של מדינה צעירה, והבליט את ריח הסכנה שעדיין באויר?
 
 
 

שנים אחר כך, ואני במוצב על גבול הגולן, חיילים מועטים, רובם חגגו את ראש השנה בשינה ובצפיה בטלויזיה. שניים היינו שעמדנו באחת העמדות בתפילת חג. שופר הגיע אלינו על ידי הרבנות הצבאית, ובכן אחד הקריא והשני תקע, וכך היינו אנחנו, שני בחורים צעירים בירוק, שהישיבה עדיין בנשמתם, בין הרי בזלת ושמים, מרחב גדול ומהדהד, ממול עמדות סוריות, וקול שופר עולה. הלב ביקש להתחמץ לזכרון התפילות ששנינו הכרנו, המנגינות שלא שמענו, המית קהל המתפללים מול ארון הקודש הפתוח; אבל איכשהו, החג הזה היה חג אחר, שמילא את הלב בדרכו שלו. חג שבו חובת החג עצמה, ללא אוירה נתמכת וחודש של הכנה, שמים וארץ ושופר, כמצוות היום, ללא מטעני עבר ועתיד, חובה פשוטה ומילויה.

וכשיעלה אור נרות החג, נדע כי שני ראשי שנים הם. אחד של המיה ותוחלת וזכרונות, ואחד של חובת היום. אחד של אם ובנה ועולם שאבד ועולם שנבנה, ואחד של שני חיילים בודדים על גבול הארץ. אחד מילים שנאמרו ושביקשו להיאמר, ואחד מעשה. אחד רצון ואחד חובה. אחד מעולם עד עולם, ואחד כאן ועכשיו. "אני והו הושיעה נא".

יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

סיפורים לסוף אלול


מעשה שהיה כך היה:

השבוע החליט אחד ממוסדות החינוך הדתיים התיכוניים במרכז הארץ להביא אל הישיבה, במסגרת תכניות חודש אלול, חודש התשובה, מרצה אורח. המרצה הוא אדם שאימץ ילד שנולד פגוע ומעוות, שננטש על ידי הוריו בבית החולים לצורך אימוץ. הילד שכב כך בבית החולים ללא דורש, וכמעט אומץ בידי מנזר נוצרי, שהסכים לטפל בו. לבסוף נודע לאותו אדם על התינוק, ובהחלטה משותפת של כל בני משפחתו, מקטן ועד גדול (הבנות בהתלהבות והבנים בהסכמה – כך סיפר) הילד אומץ.

המעשה מרשים, בלי ספק, וראוי להיות מודל לחיקוי. תעצומות הנפש הנדרשות, הן לאימוץ והן לחיים השוטפים שאחר כך, גדולות מאד.

ובכן, האיש עמד וסיפר את סיפורו לפני תלמידי הישיבה. אבל אט אט החלו מתגנבות לתוך דבריו נימות צורמות. האיש, כיפה שחורה לראשו, חזר והדגיש כי ההורים הנוטשים הם חילוניים. בשלב מסויים אף אמר "טוב, החילוניים האלה גם הורגים ילדים עוד בבטן". לא היה ספק בעיניו כי חילוניותם של ההורים גרמה לנטישת התינוק. ועוד הגדיל האיש לעשות, וציין ש"הילד כמעט אומץ על ידי נוצרים, יימח שמם".

לבננו, שנכח באותה הרצאה, זה הספיק, והוא קם ממקומו ועזב את האולם. אחר כך ציין ש"אותם נוצרים יימח שמם היו מוכנים לאמץ את הילד היהודי, שאף יהודי אחר לא הסכים לאמץ".

לצורך ההגינות נציין, כי במענה למכתב ששלחנו למחנך ולמנהל, נענינו כי ההרצאה אכן תוכננה לצורך אותם מסרים חיוביים של מסירות וחסד, ואכן ההתבטאויות האלה היוו הפתעה גם עבור מחנכי הישיבה, והנושא יטופל. אולם הרושם העגום, שאיכשהו עמדות דתיות באות עם גזענות והתנשאות, עדיין בעינו עומד.
 
*

 עוד זה מדבר, והנה אנו מתבשרים על מעשה נוסף: ריסוס כתובות "תג מחיר", בתוספת עלבונות וציון שמות מאחזים, על דלת מנזר לטרון, וניסיון שרפה, שלמרבה המזל לא צלח. גם הפעם, איך לא, יש גוון דתי למעשה.

כאן המקום לחזור על דברים פשוטים: אם המדינה, מדינת העם היהודי, התחייבה לעיני העולם כולו - בעצם הצטרפותה למשפחת העמים, אם דרך האו"ם ואם בכל דרך אחרת - להגן על יושביה הנוכרים ועל אורחות חייהם, הרי שכל פגיעה באלה היא בגדר חילול ה', החמור יותר מכל עבירות שבתורה.

בגלל הפרת הברית עם הגבעונים (שהושגה ברמאות!), בא רעב על הארץ שלש שנים, שנה אחרי שנה, ושבעה מצאצאי שאול הוצאו להורג על לא עוול בכפם. על מעשה זה אמרו חכמים "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא" (יבמות ע"ט ע"ב). המדינה מחוייבת, מעצם הקמתה כמדינה מודרנית ובעזרת הכרת העמים, להגנה מלאה על המיעוטים. הפרת התחייבות לאומית היא חילול שם שמים ברבים.

וכל התנצלויות רבנים כאלה ואחרים, שהיהדות פוסלת פגיעה ברכוש פרטי, אינן רלוונטיות, והרי הן כצפצוף הזרזיר, ומעידות על עצמן שאינן אלא מס שפתים. ואכן המרססים חשים את רפיסות המחאה הרבנית, ואין היא משפיעה עליהם כהוא זה.

*

משמעותה של הקמת המדינה רחבה אף יותר, והיא מתפרשת על שטחי הלכה נוספים. יש מעשים המוטלים על מדינה ועל ממשלתה. מצוות כיבוש הארץ (שלדעת הרמב"ן היא מצוות עשה מן התורה), אינה עניין לפרט לענות בו. לא בגלל פלפולי הלכה, אלא מפני שאין באפשרותו של הפרט לעשות זאת, וזה עניינה של המדינה. ההלכה יכולה לומר מה הנכון, הממשלה אומרת מה אפשרי. את המגבלות היא מעריכה: צבאיות, כלכליות, חוקיות; דיפלומטיות, פוליטיות, סוציולוגיות. כל אחד משיקולים אלה עשוי להוביל להחלטה לרכז מאמצים בכיוון זה ולא באחר, כדי לקדם את העניין הכללי, שהוא יישוב הארץ והחיים בה, שלו שותפים כלל אזרחי המדינה על כל גווניהם.

למרות מה שמתאמצים להראות מנהיגי הימין ובעיקר רבניו, ארץ ישראל איננה עניין של הימין. השמאל חי בארץ מבחירה, ומוסר את נפשו עליה, בדיוק כמו הימין. ומכיון שכך, המחלוקת עמם איננה על העקרון, אלא על היקפו ותנאיו. ועל כן, כל מה שממשלה כלשהי רואה לנכון לעשות כדי לחזק את האחיזה היהודית באותם חלקי ארץ ישראל שהדבר אפשרי, לפי השקפתה, לא רק שמותר לה לעשות, אלא היא מחוייבת לעשות כן, לא רק מצד החוק, אלא אף מצד ההלכה. ויהי הדבר אף כרוך לעתים בויתור על חבלי ארץ אחרים ובעקירת יישובים, קל וחומר מאחזים, כל שכן לא חוקיים.

אלא שחלק ממנהיגי ורבני הציבור הדתי לא הפנימו גם פה את עניין הממלכתיות המדינית היהודית המתחדשת, ואף לא את עניין שיתוף הגורל והאידיאל - ועל כן גם ההחלטה - עם ה"שמאל" וה"חילוניים", שני מונחים הנהגים תמיד בנימת זלזול. התוצאה הישירה היא הפיכתו של עניין ארץ ישראל לעניין סקטוריאלי. ההלל שהללו אומרים ביום העצמאות, הוא חסר משמעות. כשם שהחרדים אינם מודים בעניינה היהודי של המדינה, כך למעשה גם הללו. לדידם, מפטירין כדאשתקד, ואין למדינה כמדינה כל תפקיד בחיי העם. ולכן אין לעמדתה של ממשלה, או של רוב העם, כל חשיבות. ולכן גם אין לנו אחריות ממלכתית כלפי המיעוטים שהתחייבנו לערוב לשלומם.

*

ובאותה נשימה, יוציאו אותם רבנים עצמם עוד "פסק הלכה", המורה לא ללמד על פי התכנית החדשה בתנ"ך. כאילו לא נטענו טענות, כאילו לא היתה הידברות. כאילו לא הסכימו ראשי החמ"ד להוציא דברים מהתכנית על פי דרישותיהם ולמנות ועדה משותפת. הם ואפסם עוד. לעיני הקורא, ברור שהם אינם מקשיבים כלל. וכאילו כדי להבהיר את הקשר בין כל העמדות שצוינו עד כאן, נוסף עוד צימוק אחד בפסק כפי שצוטט בעיתונות – לדברי הרבנים, לתכנית חדרו "תפיסות מעוותות של אומות ואמונות שפלות". והנה סגרנו את מעגל ההתנשאות, ההתעלמות, הגזענות.

ומי שמתפלא מדוע אין יותר המונים היוצאים להפגין בעד מגרון או בעד בית אל, הנה התשובה. המוני הציונות הדתית, חושים בריאים להם. הם חשים בניתוק ובהתנשאות, והנהגה זו כבר אינה הנהגתם. כך הולך מפעל חשוב ביותר, ומאבד את כל עולמו, בשל יהירות, כוחנות, וניתוק מהמציאות.

*

קו ישר עובר בין שלושת העניינים האלה. "עמדתנו או התהום", "אני ואפסי עוד", "הכל או לא כלום". התוצאה היא תמיד הלא-כלום. כך היה, כך יהיה.