יום חמישי, 29 במרץ 2012

צו: עד כאן בשבת הגדול

מנהג ותיק בישראל, לשבת ול"סדר" את ההגדה של פסח בשבת הגדול, עד  "לכפר על כל עוונותינו", לפני דבריו של רבן גמליאל, ו"עד כאן אומרים בשבת הגדול". כמדומה שברוב המקומות היום אין נוהג מנהג זה; ובכל זאת, כזכר למנהג, נעיין הפעם בהגדה של פסח ובסדרה.
"מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן--אביו מלמדו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות: שבכל הלילות, אין אנו מטבלין אפילו פעם אחת; והלילה הזה, שתי פעמים. שבכל הלילות, אנו אוכלין חמץ ומצה; והלילה הזה, כולו מצה. שבכל הלילות, אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל; והלילה הזה, כולו צלי. לפי דעתו של בן, אביו מלמדו. (משנה פסחים י' ד')
בליל הסדר אנו נוקטים באמצעים מאמצעים שונים להעביר מסר ומורשת מדור לדור: דרמה, פרובוקציות (הסרת הקערה, הטפת הטיפות, שינוי סדרי ארוחה), פרסים, חידונים ("אחד מי יודע" הוא חידון כזה), וכאן במשנה עומדים על חשיבות הלמידה דרך שאלות. לימים התגלגלו השאלות הענייניות האלה לנוסחה קבועה של שאלות, שלא כולן רלוונטיות, אבל את התפקיד החינוכי עדיין חלק זה ממלא – הילד מקבל לשתי דקות את תפקיד הכוכב, כולו נרגש, ומעמדו המרכזי ממלא אותו גאווה; יש לו תפקיד במסורת, והדבר מביא אותו לתחושת שותפות בכל הערב המיוחד הזה, וממילא גם במסריו.
מכל מקום, אחרי שנגמר תפקידו של הילד מתחיל תפקידו של האב. מכאן עליו לספר את הסיפור:
מתחיל בגנות, ומסיים בשבח; ודורש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שהוא גומר את כל הפרשה" (שם).
 אין המשנה מנחה באופן מפורט מה לספר; היא רק אומרת מה צריך להיות מבנה הסיפור: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". הווה אומר – ספר סיפור כמו שצריך, שיהיה מעניין, כמו שמספרים סיפור: תתחיל למטה, בסיבוך, בבעיה, במצוקה – "גנות"; וסיים בהתרה, הפי אנד – "שבח".
כדוגמה, בוחרת המשנה במקום שבו התורה עצמה מספרת את הסיפור – "ארמי אובד אבי":
"ארמי אובד אבי, וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהיה שם לגוי גדול עצום ורב; וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו וירא את עמלנו ואת לחצנו, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה" (דברים כ"ו).
הסיפור הקצר הזה, שהתורה מביאה כהקדמה למצוות הביכורים, ממלא את כל התנאים – מתחיל בגנות, יעקב אבינו הארמי האובד (או לבן שהֵרֵעַ לו), הגלות, הלחץ; ואחר כך ההצלה הדרמטית, והסיום הטוב – הגענו לארץ. את הסיפור הזה מאמצת המשנה, וזו הנחייתה – דרוש את הסיפור מתחילתו עד סופו, בנה על פי זה את הסיפור, זה סיפור טוב, ובעיקר מעניין. כך יש לספר סיפור. זה הלא העניין – המסורת צריכה להיות מעניינת, רלוונטית, מוגשת כמו שצריך.
בדורות הבאים הובנה המשנה בדרך מעט שונה, והקשר בין ההנחיה לבין הסיפור בספר דברים התעמעם. בדור הראשון של אמוראי בבל עולות שתי גישות חדשות לאותה הנחיה ספרותית-חינוכית של המשנה, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח":
"מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו" (בבלי פסחים קטז).
המבנה אותו מבנה – מגנות לשבח. אבל מהי נקודת ההתחלה? איפה מתחיל הסיפור? רב אמר – תרח! סיפור היציאה ממצרים מתחיל למעשה מסיפור היציאה הראשונה, וכל השאר הוא בעצם גלגול של אותו מהלך. שמואל אומר – פרעה; המשעבד הישיר הוא הסיפור, ואין צורך לרוץ כל כך אחורה.
קל לראות, שה"שבח" אינו אלא היפוכה של הגנות: אם הגנות היא הירידה מצרימה של יעקב – השבח הוא העליה לארץ ישראל; אם הגנות היא העבודה הזרה של תרח – השבח הוא קבלת התורה; ואם הגנות היא העבדות – השבח הוא השחרור.
ומכאן, גם הדגש השונה על תוכן הסיפור:
רב רואה במרכז העניין את עבודת ה', או את הפן הדתי של העלילה. עובדי עבודת אלילים היינו, ונגאלנו ממנה. אין היציאה ממצרים אלא חלק מסיפור גדול, חובק עולם והיסטוריה, שמטרתו להביא אותנו לעבודת ה'. זה הסיפור האמיתי. כדי שהמסר המופשט הזה יעניין את הילד, נגיש אותו דרך סיפורנו ההיסטורי המלא, מאבינו שלפני אבינו הראשון, וכמו שצריך – מגנות לשבח, כהנחיית המשנה.

לעומת רב, שהלכה כמותו ב"איסורי", כלומר בציוויים ה"דתיים" (איסור והיתר), שאלה היו עיקר מעייניו, שמואל, לעומתו, רואה במצבו של האדם את העיקר. שמואל הוא החכם שהלכה כמותו ב"דיני", במשפט פלילי ואזרחי, בענייני חברה, משטר ובין אדם וחברו; ולכן, לדעתו, העניין ההומניטארי, החברתי, האנושי, הוא הסיפור הגדול פה. וככל סיפור גדול וחובק עולם הוא פשוט: עבדים היינו, ונגאלנו. פשוט, חד, מעניין תמיד, רלוונטי אפילו לעבדים השחורים באמריקה.
המשנה, לעומתם, בהבנתה הראשונית, ראתה בסיפור הישיר, של עם גולה שנגאל ומקבל ארץ, את העיקר. דור חכמי המשנה, בפני הבית ולאחריו, שרומא שולטת בהם, לעתים בדם ולעתים בדמים, ראו בשחרור הלאומי את הדבר שבלעדיו כל השאר איננו מתאפשר, את השבת הסדר הנכון על כנו, את החרות לקבוע את סדר היום בארץ משלנו, שתאפשר לנו לבחור אחר כך האם בעבודת האלוהים או בחברתיות לשים את עיקר מעיינינו; ללא ארץ ועצמאות אי אפשר לעשות דבר באמת.
והנה לנו משולש חיינו, עד היום הזה: דת, חברה ולאום. כל חיינו הפוליטיים, כל מחלוקותינו, כל ההיסטוריה, הרחוקה והקרובה, זו של הגלות וזו של הציונות. סיעות ומפלגות ואנשים בודדים, כולם מסתדרים לפי התרשים הזה.

לעומת כל אלה עומד רבן גמליאל (מן הסתם רבן גמליאל הזקן, מחכמי הבית, שכן דבריו מוסבים על קרבן הפסח):
"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן - פסח, מצה, ומרורים. פסח, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצריים; מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו" (משנה פסחים י' ה').
מעל לכל, אומר רבן גמליאל, אם ברצונך להעביר מסורת לדור הבא, עגן את דבריך במעשים. בהלכות, בדברים מוחשיים. יש בדבריו גם דת ("שפסח המקום"), גם חברה ("שמיררו המצרים") גם לאום ("שנגאלו"), אבל העיקר הוא – סמלים ממשיים, חפצים, מעשים. אל תדבר, עשה. יותר נכון, דבר, אבל על התכל'ס. מסורת עוברת במנהגים, בהווי, סביב השולחן וסביב האוכל, סביב המעשים. הנח לדור הבא שיבור לו את משמעויותיו ממעשיך. אתה – עשה.
*  *  *
ואנחנו, כתלמידים נאמנים, נוהגים בהגדה של פסח ככל הדעות. פותחים בשאלת הבן, עונים בקצרה את תשובת שמואל "עבדים היינו", מדברים בשבח סיפור המעשה עצמו, ועונים את תשובת רב – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"; מצטטים לצורך זה מספר יהושע, אבל איננו מגיעים עד לסוף הסיפור המסופר שם, אלא רק עד ירידת יעקב למצרים, ושם אנו עוברים לסיפור על פי המשנה, "ארמי אובד אבי". ולאחר סיומם של שלושת הסיפורים, בא גם מקומו של רבן גמליאל ולקחו הפרגמטי. וכך, במקום הגדה אחת, אנו יושבים ומספרים בלילה הזה ארבע הגדות.
ואחרי הכל, אין הלילה הזה ואין ההגדה הזו אלא באים ללמד אותנו כיצד מספרים סיפור.

אין תגובות: