יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

ערב ראש השנה: עוץ לי גוץ לי והתרת הנדרים

כשילדי התחילו להתקומם נגד הסיפור הזה, נזכרתי במעומעם שגם בי הוא עורר אי נוחות בילדותי. אותו שדון מהאגדה, שעזר לבת הטוחן להפוך קש לזהב, בא לבקש את שכרו שהובטח לו. הוא לא קיבל אותו בסוף, משום שנכנע ללחציה של בת הטוחן וויתר על הילד לאחר גילוי שמו; אבל לאורך כל הסיפור – או המחזה – הוא מראש הרשע, ובת הטוחן היא מראש הטובה. מעצם מעמדם, לא בגלל מעשיהם.
הסיפור הזה נוצר בעידנים אחרים, בימים שבהם נסיבות הולדתו של האדם קבעו את גורלו לכל חייו, ולא בחירותיו; לפני המהפכות ששינו את פני התודעה החברתית שלנו, האמריקאית והצרפתית; ועדיין, ילדים בכל העולם שומעים ורואים אותו בצהלה גדולה, ושמחים בשמחת הנערה כשהשד מתפוגג לערפילי הפנטזיה וסכנת לקיחת הילד איננה עוד.
והלא באמת אנחנו מבינים את הנערה. היא נטלה על עצמה התחייבות בשעת מצוקה, והתחייבויות כאלה מדוע שנקיים? הלא לא באמת התכוונו אליהן. זה היה רק סתם. רצינו משהו מאד מאד, והיינו מוכנים להגיד כל דבר, אבל לא חשבנו על התוצאות. והנה, אכן בא הסיפור ואומר: אפשר להשיג דברים בלי לשלם את המחיר. אפשר לבחור בחירות בלי לשאת בתוצאות ההשלכות שלהן. אפשר לחיות בלי חשבון.
איזה פער יש בין הסיפור הזה לסיפור המדרשי על משה (בילקוט שמעוני בפרשת שמות), שבשעה שמצא מקלט אצל יתרו, בימים שהלה עוד היה כוהן לעבודה זרה, הבטיח לו את בנו הראשון; ומפני כך לא מל משה את בנו; וההבטחה הזו פעלה את פעולתה עד לדור שלישי, ויונתן בן גרשום בן מ[נ]שה הוא הוא הכוהן לפסל מיכה. חז"ל, כדרכם, לא בהכרח התכוונו לספר אמת היסטורית, אבל, כדרכם, ביטאו אמת קיומית: אין בחירה בלי מחיר, אין ארוחות חינם. נגד כל אמונתו, נגד אלוהיו, אבל התחייבות זו התחייבות, ולא בקלות כזו נחלצים ממנה. וגם כשהוא עצמו וגם יתרו כבר אינם מאמינים בעבודה זרה זו, ההתחייבות עדיין שם. בחירתו של אדם איננה ניתנת לביטול בקלות כזו. היא נעשתה, והחיים כבר נעים הלאה במסלול החדש שלהם, ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה.
וכשאנו באים בכל זאת להתיר את נדרינו בערב ראש השנה, ועוד יותר מזה בליל כל נדרי, עלינו לזכור זאת: הנדרים אינם מותרים. לא כך, בכל אופן. ההליך הזה הוא כל דבר חוץ מאשר הליך הלכתי אמיתי של התרת נדר אצל חכם אחרי מציאת פתח. אי אפשר להתחיל את השנה החדשה מתוך אוירת זריקת האחריות ואי נכונות לשאת בתוצאות מעשינו – הלא כל ימי הדין האלה זועקים אחרת, ובכל בוקר אנו אומרים את סליחותינו כדי לקבל אחריות על מה שעשינו ולבקש הזדמנות נוספת, לא כדי לעשות הוקוס פוקוס ולמחוק את שהיה כלא היה.
להתרת הנדרים יש בעיני משמעות אחרת. היא זו שמאפשרת לנו לרדת מהעצים שטיפסנו עליהם כל השנה. לסגת מהצהרות שהצהרנו, מתוך רצון לעשות רושם, להטביע חותם, לקדם אינטרסים; לפתוח מחדש חשבונות שבינינו לבין זה שהסתכסכנו איתו ואיננו זוכרים אפילו על מה; לחשוב אחרת, בלי להיות שבויים בכבלי שגרת המחשבה שהורגלנו בה; לשנות התנהגות, בלי לחשוש שרואינו יצחקו עלינו; לשנות תדמית. לא להגיב אוטומטית תגובות מותנות רק משום שלפני כן צעקנו בכיכרות סיסמאות מלהיבות. לא להגיב אוטומטית בכלל. לא להכין את כותרת העיתון ערב לפני האירוע. לא להתעקש להימצא באותו מקום שהיינו בו אתמול, למרות שאת העניין זה כבר לא משרת אלא רק את תדמיתי ומעמדי. לא להתבצר בעמדות. להיות מוכנים באמת לביקורת עצמית. לעשות את הדבר הקשה מכל: להודות בטעות.
משום שאחרת, נמצא את עצמנו במחבוא הנהדר שמצאנו בזמן המשחק, ואז לגלות שאיש כבר איננו מחפש אותנו, והמשחק כבר נגמר, ואמא כבר קראה הביתה לארוחת הערב, ואנחנו הפסדנו אותה, כי התעקשנו להישאר על העץ.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

הרהורים היסטוריים בעקבות "נאומים היסטוריים"

בהיסטוריה הארוכה של ארץ ישראל יש מעט מאד פרקי זמן קצרים שבהם התקיימה כאן ישות מדינית הדומה לשלנו: מדינה בשלטון אחד, על כל תחומי הארץ בין הלבנון לסיני ובין הים למדבר. הראשון בימי הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה (שגם את קיומה יש השוללים היום), שהתקיימה כשמונים שנה עד שהתפרקה; כאלף שנה אחריה ממלכת החשמונאים, שהתקיימה כשבעים שנה עד שסופחה לאימפריה הרומית; כאלף שנה אחריה ממלכת הצלבנים, שהתקיימה כתשעים שנה עד שנכבשה ע"י האימפריה האיובית; וכאלף שנה אחריה – מדינת ישראל.
הדבר כנראה תלוי במצבה ובמיקומה של היחידה הגיאוגרפית הזו, שאיננה באמת יחידה אחת. הגיוון האקלימי המדהים, שמביא אדם בנסיעה של שעה ממדבר לשלג, ומרום 2000 מ' לעומק 400- מ', שבאותה נסיעה חולף על פני סוגי קרקע, תאי שטח ותנאי משטר רוחות השונים כל כך זה מזה, גורם לתחושת נתק בין איזור לאיזור; בעת העתיקה הוא הביא ליצירת חברות בעלות אורח חיים, דת ולוח שנה שונים לחלוטין. ומנגד, היותה של הארץ ארץ מעבר הכרחי בין יבשות ומרכזי התרבות הגדולים של העולם, הפכה אותה ליעד נחשק עבור מעצמות גדולות שמרכזן במקומות אחרים, כלומר לאיזור מלחמה, למגרש המשחקים של העולם. זה היה נכון בעת העתיקה, כשהמלחמות התנהלו בין צפון לדרום, וזה נכון גם היום, כשהמלחמות מתנהלות בין מזרח למערב (גם אם המזרח משתנה מקומוניזם לאיסלאם).
בשלב זה הקורא מסתכל בעצבנות על שעונו ומחשב כמה זמן נותר לאפיזודה הזו של מדינת ישראל. והאמת היא שהתמונה איננה מעודדת. ארץ ישראל, במצבה הטבעי, מחולקת בין כמה מדינות קטנות, לעתים מעט ולעתים עשרות. בתקופות אחרות היא מהווה חלק מאימפריה. כמעט ומן הנמנע לקיים כאן מדינה עצמאית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה. נחמה פורתא יש לקורא המודאג, אם יחשיב את עזה למדינה אחת, יו"ש לשניה, ויזכור שגם ירדן יושבת על חלק מארץ ישראל ההיסטורית ולמעשה גם לבנון; אם כך, אפשר לנשום לרווחה. אנחנו כבר במצב של פיצול, ועל ארץ ישראל יושבות כרגע לפחות חמש מדינות. הקץ אולי נדחה. אבל נדמה שהנחמה הזו לא באמת מנחמת – לא לזה התכוונו כשהגענו הנה, לא כן? ומי יודע האם הפיצול הסתיים? ומי יודע איזו אימפריה מחכה מעבר לדלת לתורה להשתלט על חבל הארץ הזה, שבדיוק עונה על צרכיה האיסטרטגיים והכלכליים?
מה סוד הממלכות העצמאיות, ומדוע התפוגג קסמן? והאם ניתן להאריך את תוקפן של הנסיבות המאפשרות מדינה כזו כאן?
לא כאן המקום לנתח את הגורמים וההשערות בעניין. דבר אחד ברור מהנתון המדהים הזה: מדינה עצמאית קמה כאן רק כשהיה חזון למקימיה. כשעמדה לנגד עיניהם מטרה ערכית, שהם היו מוכנים לתת עליה את חייהם. כשהאנשים הודרכו על ידי החזון הזה. כך החשמונאים, כך הצלבנים, כך מקימי מדינת ישראל המודרנית. וכשהזדקן החזון ונכנס לשיגרה, לא עמד בו כוחו להחזיק מול הלחצים הפנימיים וגם החיצוניים, והארץ נכנעה לדמותה הטבעית ושבה למצבה הנורמלי, כלומר מפוצלת או כבושה או שניהם גם יחד. על פי המחזוריות ההיסטורית הזו, הדבר קרה לאחר שלשה דורות מהקמת הממלכה או המדינה: הדור המייסד היה חדור ההתלהבות החזונית, הדור השני ראה חובה לעצמו לתחזק את חזון הוריו, והדור השלישי כבר חיפש דברים אחרים – לרוב רווחה, איכות ורמת חיים, ותמיד גם ניצחון על המפלגה היריבה.
הווה אומר: דמותה של המדינה, וגם גורלה, אינו תלוי בפוליטיקה. לא ההחלטה המדינית הנכונה והריאלית עומדת ביסוד המדינה הזו, ולא היא שתחזיק אותה בחיים. המדינה לא תיחרב מוויתור על שטחים. היא גם לא תיחרב אם נישאר בהם. המדינה תלויה בדברים אחרים לגמרי. הערכים הם העומדים בבסיסה. ללא ערכים תחדל המדינה להתקיים בצורתה הנוכחית בעוד עשר עד עשרים שנה. זהו כנראה חוק היסטורי.
אבל את הערכים לא קובעות המפלגות ולא הפוליטיקאים. הפוליטיקה אינה יוצרת מצבים ערכיים. היא אינה מנהיגה את העם בתחום המוסרי. היא תוצאת המצב, ולא ההיפך. כשהאדם הקטן, איש בביתו, אינו ערכי, שום הנהגה טובה לא תצמח מזה. הדבר היה נכון במשטרים המונרכיים של הארץ, ועל אחת כמה וכמה נכון במשטר הדמוקרטי. ההנהגה משקפת אותנו, לא משנה אותנו.
וכל עוד לא ייקח האדם הבודד, איש בביתו, על כתפיו את האחריות הערכית הזו – אל יתלה תקוות בפוליטיקה. אם לא תתייחס בכבוד ובהגינות וביושר וחסד לבני ביתך ולשכניך, אם האדם לא ידע שממנו נתבעת התביעה הערכית ולא ממנהיגו – חבל על הזמן. ההשקעה המטורפת שאנו משקיעים בבחירות ובפוליטיקה סוחטת אנרגיות, מתמקדת בשאיפות אישיות ובאינטרסים, מעוררת ויכוחים בחרי אף על טקטיקות, מסיטה את תשומת הלב לדברים הגדולים והלא חשובים. אבל  שום בחירה, בשום מפלגה, לא תשפר את המצב הזה. לא כסף לשכבות, לא חוקים מכל סוג, לא תגבור כוחות אכיפה, אפילו לא תקציבים לחינוך. רק נכונות לקחת אחריות על חיים של משמעות, של ערך. רק החלטה אישית.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

נצבים-וילך: בכל זאת, אופטימיות

פרשיות הסיום של ספר דברים כוללות את נאומיו האחרונים של משה. למעשה, כמעט כל ספר דברים אינו אלא נאומים; הראשונים שבהם ארוכים מאד, ומשתרעים על פני מספר פרשיות. ככל שאנו מתקדמים הולכים הנאומים ומתקצרים, עד שאנו מגיעים לנאומים האחרונים בספר, שחלקם קצרים ביותר. מעתה פרשיה אחת כוללת מספר נאומים.
עם התקצרות הנאומים עולה גם תחושת הדחיפות. הנשימה כביכול נעשית קצרה יותר. אין עוד התעסקות בפרטים. יש יותר אזהרות, תוכחות, קללות; יש יותר חיזוי עתיד. בעוד שבתחילת הדרך משה מדגיש את עניין הבחירה, וכל הנאום המרכזי פתח ב"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" וסיים ב"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", הרי שלאט לאט הולכת תחושת העתיד הבלתי נמנע ומשתלטת. לקראת סוף פרשתנו כבר אומר הקב"ה במפורש למשה "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה"; ומשה עונה אחריו כהד "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון". ועל כך תבוא שירת האזינו להעיד. לא עוד כהצגת אופציות, אלא כביכול כחיזוי עתיד: זו תהיה המציאות, כמעט הכרחי הוא שכך יקרה.
קשה להניח שבמהלך הנאום קרו דברים שגרמו למשה לשנות את נימת דבריו. קרוב יותר להניח שעם הזמן המתקצר, עם תחושת המוות המתקרב, מתברר למשה שאפילו מאורעות כבירים כיציאת מצרים ומתן תורה, ואפילו מעמדות ברית מרשימים ומאיימים, חזקים ככל שיהיו, אין בהם כדי ליצור מהפכה אמיתית. ועם השתנות התנאים התחלפות המנהיגים, ארץ חדשה, מלחמות, התיישבות יתקהה רושם האירועים הקודמים, וכוחותיה הישנים של נפש האדם יחזרו לפעול.
מה חשב לעצמו משה בזמן זה? מה חש, כשהתחוור לו שכנראה כל מה שעמל עליו, כל מה שחשב שיצליח לעשות, כנראה לא ילך? שארבעים שנות מאבק מתמיד למען רעיון אחד עומדים לעבור מן העולם ולא להותיר אחריהם רושם, שהוא לא יזכה לראות את פירות מאבקו ואולי לא יהיו לו פירות כלל, ואיש אפילו לא יזכור היכן הוא קבור?
ואז, באופן פרדוקסלי, על סף הכיליון, עם תחושת התסכול, מתוך ההבנה המרירה כי כל מאמציך ואולי כל חייך היו לשוא, ואין על מי לסמוך, ואיש לא יעשה במקומך מה שעשית עד היום, וכל עמלך עומד לכלות בתוהו, נובטת האופטימיות. ודוקא יהושע, המנהיג הלא כריזמטי, שלא התבלט אף פעם בכל סיפורי הנדודים, שדומה שהוא היה האדם האחרון שמשה חשב עליו כיורשו, יהיה זה שיוביל את ההיסטוריה הלאה. לא כמו שחשב משה, לא בסגנון ולא בדרך, אבל זהו העידן החדש.
את המסר הזה מבקשת התורה להפנים בנו: דרך שהלכנו בה כל ימינו, שהתחנכנו לאורה, שחינכנו על פיה, שניסינו להנחיל לאחרים, שהיתה עבורנו הכל, משמעות ומטרה ותוכן וסגנון חיים, איננה שלנו. איננו אדונים עליה. וכשנראה את הדור הבא פונה לשבילים אחרים, צובע את המציאות בצבעיו שלו, מתלבש אחרת ונשמע אחרת ומשמיע אחרת וחי אחרת, אל לנו לתלוש את שערותינו בייאוש.
"יצאו (משה ויהושע) להלוך. הלך משה לשמאלו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהם. משנסתלק עמוד הענן הלך משה אצל יהושע ואמר לו: מה אמר לך הדיבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?"
קשה כשאול קנאתו של הדור הישן בדור החדש, אבל משה משתלט על הנטיה הטבעית לומר "אצלנו זה לא היה ככה" ו"זה נוער זה?", ומעביר את ספר התורה שבחיקו, שנשא במשך ארבעים שנה כאשר יישא האומן את היונק, לדור הבא.
כי זוהי דרך העולם. להפיכת ליבותיהם של אנשים דרוש זמן, דרושה הבשלה. וחלק מהתהליך הטבעי הוא תהליך של ירידה. מצד אחד הירידה הזו אסור לה שתתקבל בהבנה: תוצאותיה בוא יבואו, והן לא יהיו נעימות. ומצד שני, למרות שייראה כאילו הכל מתפרק, כאילו עם מותו של הדור הישן מתו כל האידיאלים שלו ועמלו החינוכי היה לשווא, ליבות האנשים בכל זאת השתנו, והזרע שנזרע בהם ינבוט ויצמח. אלא שהפעם הם יעשו זאת בדרכם שלהם, במקום חדש ובהנהגה חדשה, כי כך מוכרח להיות.

יום שני, 19 בספטמבר 2011

חודש התשובה: ניקסון בהר הרצל, או המלך בשדה

בסוף שנת הלימודים תשל"ד ביקר נשיא ארה"ב, ריצ'ארד ניקסון, בישראל. הימים היו ימי אחרי מלחמת יום כיפור. ישיבת נתיב מאיר שכנה אז בשולי בית וגן בירושלים, ממש מול הר הרצל. בתוך חודשים ספורים עמדו להתחיל הלוויות הרוגי המלחמה, שהועברו בתחילת תשל"ה לקברות הקבע. אבל ביוני 74 היתה התרגשות באויר. שיירתו של נשיא ארה"ב עמדה לעבור בשדרות הרצל, בדרכה למשכן הכנסת. אנחנו היינו נוער תוסס, אידיאליסטי ונמהר. ניווטנו את חיינו בין ראש הישיבה, ר' אריה בינה, שהתנגד עקרונית להפגנות בני נוער בכל נושא, ובמיוחד בנושאים פוליטיים ("ברגע שהציבור בארץ יזהה שזה עניין של הדתיים – העסק יהיה גמור", ניבא), לבין הכריזמה המהפכנית של ר' צבי יהודה, שעמדה אז בשיאה. משלחות ישראל, מצרים, סוריה וארה"ב ניהלו מו"מ על הסכמי הבינים והפרדת הכוחות. ההתנחלויות הגדולות התחילו להתבשל. שליחי "מרכז" אצו רצו בין הישיבות וגייסו את הנערים צמאי האקשן לפעולה, ובתוך כל אלה – לראשונה בתולדות המדינה, הנשיא האמריקאי.
וכך מצאנו את עצמנו, שביעיסטים פרובינציאליים, מצטופפים בין המון אדם בשולי רחוב הרצל, מצפים לשיירה הנשיאותית. ההיסטוריה התקרבה במהירות, בסדרת מכוניות שחורות, ולפתע עצרה, ממש לידינו, במרחק נגיעה. מתוך המכונית יצא אדם, שנראה, למרבה הפלא, בדיוק כמו התמונות שלו בעיתונים, ואחריו זינקו מיד מאבטחיו המופתעים; מראש מכוניתו הוא החל ללחוץ ידים שהושטו לעברו, כמה שניות – ונבלע חזרה במכונית המשוריינת ששבה לטוס מזרחה.
לנו זה הספיק. היינו מוכנים מראש, והתגובה המוכנה שלנו היתה ברכה, בשם ומלכות: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". נלהבנו מעצם העובדה שנפל בחלקנו לברך את הברכה הנדירה הזו, שחז"ל תקנו לברך כשרואים מלך ממלכי אומות העולם. אולי לא ממש מלך, אבל האדם החזק ביותר בעולם – למרות ווטרגייט, שנשפה בעורפו, ולמרות שאנו עצמינו נפנינו מייד ואצנו רצנו למשכן הכנסת, להפגנות נגד ההסכמים המתרקמים והולכים.
אחר כך החלו להתפשט שמועות, שהרב עובדיה – אז הרב הראשי לישראל – פסק שאין לברך על ניקסון את ברכת המלכים, ומכל מקום לא בשם ומלכות, מכיון שאיננו לבוש בבגדי מלכות. אבל לא הנחנו לזה לקלקל לנו את החגיגה.
הפכתי מאז בסיפור הזה כמה פעמים. דעתו של הרב עובדיה היתה טכנית לחלוטין, אבל ביסודה עמדה ההבנה, שעניינה של הברכה הוא כבוד המלכות, שהוא דבר נשגב, בעל עוצמה, ומעורר יראה; איזה נשיא מודרני מעורר רגשות כאלה היום? ומולה עמדה ההרגשה, שבכל זאת, אם אנחנו רוצים לשמר את הרלוונטיות של חז"ל – אין מי שקרוב למעמד הזה יותר מניקסון.
הסיפור הזה קורה כל שנה מחדש. בעוד פחות משבועים תימלא הארץ דרשות ושיחות לראש השנה. חלק גדול מהן, מותר לנחש, יספרו שוב ושוב את סיפור "המלך בשדה"; באלול יוצא המלך מארמונו אל השדות, והעם הפשוט יכול לבקש ממנו ככל שעולה על רוחו. דרשנים שלא יספרו את הסיפור הזה ייאחזו בדברים אחרים – ההצמדה בין "מלכויות" ל"שופרות"; תקיעת השופר תהפוך להיות תרועת מלך, ואלה מאיתנו שכבר תעו במחוזות המחקר יהרהרו בהקבלה המעניינת שבין ראש השנה שלנו לבין טקסי ראש השנה האשורי והבבלי, שגם בו ממליכים את האל על העולם, ובו הוא יושב ודן את העולם ובאיו.
האמת היא שבתורה עצמה, כידוע, אין דבר מפורש מכל אלה. עצם רעיון המלוכה נזכר רק בספר דברים, וגם שם בניסוח בעייתי, שמאפשר לפרשן-הוגה-דרשן כמו אברבנאל לערוך השוואה בין מלכויות ישראל ויהודה החטאות והכושלות לבין הרפובליקה הרומית שליטת העולם, או לרפובליקה הוונציאנית של ימיו, סוחרת הימים, ולהגיע למסקנות לא מחמיאות כלל לגבי המלוכה. בתורה אין "ראש השנה" כלל, מה עוד שיום התרועה הזה איננו ממוקם בתחילת השנה אלא באמצעה, בחודש השביעי. אבל השופר עושה את שלו, וצליל הזעקה העולה ממנו מאשש את תפיסת היום הזה כיום דין. לא היה לחז"ל דבר יותר טבעי מלהצמיד ליום זה דימויי מלך ומלוכה, ועד היום הזה מלאות כל תפילותינו בשורש "מלך" על שלל הטיותיו. אפילו את התואר הפרסי האופייני "מלך מלכי המלכים" אימצנו, ואין ספק שבן העולם העתיק, מצרי או מסופוטמי או פרתי או רומי או ביזנטי, היה מרגיש בבית בתוך עולם הדימויים הזה, שהכיר מחיי היומיום שלו.
אבל לנו, מה אומרים לנו הדימויים האלה? מתי ראינו לאחרונה מלך אמיתי? איזה רגש עורר בלבותינו הצעירים והתמימים נשיא המעצמה הגדולה בעולם? האם נמלאנו יראה? האם רצנו לבקש ממנו בקשות? האם ראינו בו את השליט העליון על חיינו?
אין לאדם אלא מה שבעולם הדימויים שלו, ואין האדם מרגיש אלא מה שהוא יכול לדמות בנפשו. האם אנחנו מסוגלים בכלל לראות במשהו או במישהו שליט עליון כזה? מה בעולמנו מאפשר לנו לדמות תחושת כניעה? איך יכול מי שחונך בדמוקרטיה, חופשית, נושכנית ואנרכית קצת בסתר ליבה, שזורק את מנהיגיו אחת לכמה שנים, לעמוד ולומר בלב שלם "את חיל יום פקודה"? מי חיל, איזה חיל? האם באמת אנו מפחדים? שאם לא כן, למה אנחנו מחפשים כל הזמן מנגינות חדשות? ריגושים חדשים? סגנונות תפילה ש"יעשו לנו את זה"?
לפני שנים אמר לי בן דודי, אתיאיסט מושבע מנוחתו עדן, שהתפילות שלנו כולן דברי חנופה מזעזעים, שלא היינו מעלים על דעתנו לומר בשום הזדמנות אחרת. מהפרספקטיבה שלו, אנו עסוקים כל הזמן בנסיונות פתטיים לשכנע את עצמנו שאנחנו מרגישים משהו שכלל איננו מדבר אלינו. השבתי לו שהתפילות לאו דוקא מבטאות את עולמנו שלנו, אלא מנסות לחנך אותנו, לעולם רגשי אחר, שבאמת איננו נמצאים בו עתה.
אבל אינני יודע אם הקושיה שלו אינה טובה יותר מהתירוץ. בכל פעם שאני רואה נער, בגיל שבו הייתי אז בהר הרצל, עם חולצה הזועקת בכתום לוהב "מי מעיז להילחם במלך?!", אני מהרהר לעצמי באירוניה מרירה, שעם החולצה הזו עצמה הוא מתריס נגד השלטון, שהוא הוא מקבילתו המודרנית של המלך; ושבכל מהדורת חדשות אנו שומעים על עמים המתקוממים ומדיחים את מלכיהם, או דיקטטוריהם הגרועים ממלך, בשם זכויות האדם, שמלכים ממש אינם אמונים עליהם; ושהוא עצמו לא היה רוצה לחיות תחת שלטונו של מלך כלשהו, מכיון שהוא כבר טעם את טעם הדמוקרטיה.
האם לא הגיע הזמן לרענן את עולם הדימויים שלנו? להכיר סוף סוף בעובדה שאיננו עוד מלוכנים? שעולמנו דמוקרטי? שהמשלים הישנים כבר לא באמת מעוררים אותנו? שבאגף הזה בליבנו, של רגש יראת הרוממות, כבר לא גר אף אחד? שאם איננו רוצים שמדרשי חז"ל יעברו לאגף סיפורי הפיות, אולי הגיע הזמן לבנות אגף חדש, לספר סיפורים חדשים, לכתוב מחדש את מדרשי המלכות שלנו?
שתהיה לכולנו שנה טובה.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

כי תבוא: הפיל והבאת הביכורים

בגליון האחרון של מגזין נשיונל ג'אוגרפיק התפרסמה כתבה נוגעת ללב, על בית יתומים לגורי פילים, הפועל בקניה. עובדי המוסד הזה אוספים גורי פילים שנותרו ללא הוריהם, לעתים פצועים קשה, ומשקמים אותם כדי להשיבם חזרה לטבע. פילים הם בעלי עולם רגשי מפותח מאד, ובמקרים רבים מזכיר את עולם הרגשות האנושי. הם זקוקים לחום ולמגע, הם מפגינים סימני אבל טקסיים במות אחד מחברי הלהקה, ולעתים הם שבים לבקר את עצמות המתים לאחר חודשים ואפילו שנים. יתומי הפילים נושאים טראומות מציד המוני שנערך על משפחותיהם, והם מגיבים כילדים שעברו טראומות דומות. הם מכירים את מטפליהם ומכירים בהם, עד כדי כך שהמטפלים מגבילים היום את הקשר בינם לבין הגורים, מפני שהיו גורים שלא היו מסוגלים לשאת את שחרורם לטבע ומתו; זו היתה בשבילם טראומה שניה של ניתוק ממשפחה, והם לא עמדו בה. גם אחרי התבגרותם ושחרורם, יש מקרים של פילים שחוזרים למעון הזה כדי לקבל עזרה רפואית, ולאחר מגע קצר וליטוף עם המטפל הם חוזרים ליער; לעתים מביא פיל שגדל בבית היתומים את חברו, שלא גדל שם, לטיפול דומה.
אחד הסיפורים היפים סופר בכתבה מפי אחד המטפלים: "אפילו יתומים שהחזרתם לטבע הושלמה בהצלחה, שבים לפעמים למכלאות כדי לבקר את משפחתם האנושית. בדצמבר 2008 הופיעה במכלאות אמילי, פילה מטריארכית (מנהיגת עדר) שהובאה למרכז בניירובי ב1993, יחד עם הקבוצה שלה ואורחת מפתיעה. היא ילדה יום קודם לכן, במרחק של בערך קילומטר וחצי; היא הביאה את התינוקת לכאן להראות לנו אותה. קראנו לה איב".
ללא אומר ודברים באה הפילה הזאת למציליה כדי לומר תודה. היא באה להתגאות בגורה שלה, והגאווה נטולת היהירות הזו, היא עצמה הכרת טובה נוגעת ללב.
אבל אנחנו בני אדם. הגאווה והיהירות שוכנות אצלנו זו ליד זו. אדם המתגאה בהישגיו צועד על שפת תהום היהירות, ובקלות עלול ליפול לעמקי רום הלבב. לכן האדם חייב ללוות את מעשיו בדברים, שגם יגלו מה כוונתו, אבל גם יכוונו אותה.
הנה מביא הביכורים, הפותח את פרשתנו. פעמיים עליו לדבר. מיד עם בואו לחצר המקדש "ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו; ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך". . הביכורים עצמם אינם נזכרים. המביא משתתק, והכוהן לוקח את הטנא.
ואז פותח המבקר את פיו שוב, "וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך, ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב; וירעו אותנו המצרים וענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל ה'.... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש; ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'. והנחתו לפני ה' אלוהיך, והשתחווית לפני ה' אלוהיך, ושמחת בכל הטוב".

שני הסיפורים מסתיימים בהנחת הטנא, ובין אם מדובר באותה הנחה ובין אם מדובר במניף וחוזר ומניח, ברור שעל מביא הביכורים לספר שני סיפורים. כך הוא האדם: הוא חי את סיפורו, אבל לעתים עליו לזכור שיש לו יותר מסיפור אחד לספר. הבה נתבונן בסיפורים.
סיפור אחד הוא מספר אל הכוהן. בסיפור הזה, אני במרכז. אני באתי אל הארץ. ראה, הכוהן, עשיתי זאת. יש לי ביכורים. רכושי רב לי כדי לתת גם לך, כמשרת ה' אלוהיך.
אבל מיד אחר כך פונה המביא אל ה' ומספר שנית את סיפורו. וכמו במקרים רבים אחרים במקרא, פניה זו היא גם – ואולי בעיקר - אל האדם עצמו, אל נפשו פנימה: ארמי אובד אבי, בעמקי תהומות היינו, והפעולות היחידות המיוחסות לנו בסיפור זה הן אובדן, גרות, עמל, עבודה, לחץ, עינוי וזעקה. הביאה לארץ איננה מיוחסת לנו – ה' הוא זה שהביאנו אל המקום הזה. במקום "באתי אל הארץ אשר נשבע ה'", וכביכול חובתו היתה לתת לנו אותה, הוא אומר עתה "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'". לא ה"באתי" הוא העיקר, אלא ה"הבאתי". וה' נתן לי מתנה, הוא לא פרע חוב. אני הוא פורע החוב פה.
וכך עומד האדם, מעשי ידיו להתפאר מונחים על הקרקע, לפניו, לפני הכוהן, לפני ה'. מותר לו להתגאות, אבל אסור לו להתייהר. חוט דק מבדיל בין הגאווה ליהירות, וחוט זה – "הכרת הטוב" שמו.
ומדי שנה יספר האדם לעצמו אותו סיפור בדיוק, על שני חלקיו. לבל ייפול לנמיכות הרוח, אבל גם לבל ישכח מאין בא. ככל שיעשיר, ככל שירבה רכושו, תמיד עליו לחזור אל ההתחלה, לבל יתרגל למותרות. מה שהשגת שלך הוא, וזכותך להתגאות במעשי ידיך; אך לעולם אל תשכח שאין איש חייב לך דבר. גם מה שעבדת עליו, מתנה הוא בידיך. ומכיון שאינך פיל, עליך לשנן זאת שנה בשנה, במילים מפורשות, שמא תשכח את מה שזכרת שנה קודם לכן. שמא תהפוך השנה הקודמת לנקודת המוצא שלך, ורכושך ייראה לך מובן מאליו, ותתרעם על מי שלא מאפשר לך לצבור עוד.
לך אל הפיל, יהיר. ראה דרכיו, והיֵה עניו.

יום שני, 12 בספטמבר 2011

חודש התשובה: מהי התחזקות?

מהי התחזקות?
בגדים בסטנדרט אחר – ארוכים יותר, צנועים יותר?
יותר לימודי קודש, פחות לימודי חול?
יותר שאלות לרב?
יותר החמרה בטיב תעודת הכשרות?
ובקיצור: יותר מכל הדברים המאפיינים יהודי דתי?

     צניעות היא אמנם לא רק עניין של ביגוד, אבל בעיקר.
צניעות פירושה אפנה מסויימת, המקובלת בקרב הציבור שלנו.
"הציבור שלנו" הוא אבן היסוד להבחנות האלה.

     לימודי החול פחותים בחשיבותם. הם אינם מצווה.
לא רק שאינם מצווה, ריבויים מפריע לאמונה התמימה.
לכן רצוי שילמדו אותם רק מורים שהשקפתם זהה לשלנו.
הפתעה! גם פה "הציבור שלנו" הוא מונח המפתח.

     ככלל, התורה היא דבר גדול ומסובך. מי אני שאפסוק לעצמי?
ומי אתה שתפסוק לי?
צריך לשאול רב.
עדיף לשאול רב.
אפשר לשאול בכל דבר.
למעשה אין צורך לדעת הרבה: בשביל זה יש רב.
מי שיודע הרבה ומביע דעות בלי שהוא עצמו רב, יש לחשוד בו בקונסרבטיביות.
הרב כמובן צריך להיות כזה שלמד במקומות הנכונים, שלא יהיה לנו חלילה איזה קונסרבטיבי, או אמריקאי, או איזה מיקל אחר מהקיבוץ הדתי. בקיצור, רב אמיתי, משלנו.
נכון, נכון, "הציבור שלנו"...

הכשרות? בודאי, הרי זה לב העניין: הכל תלוי ברב שנותן את ההכשר. על מי אפשר לסמוך ועל מי לא, לא כן?

     יהודי דתי זה עניין של אפיון.
לא ייתכן דתי שאינו נראה כך, שמאופיין במאפיינים לא דתיים, או שלא ברור בראיה שהוא אכן דתי.
דת היא עניין של איפיונים. ההלכה מטרתה לאפיין.
ההפרדה מכל מה שאינו יהודי דתי היא מטרת קיום ההלכות, או לפחות אחת המטרות החשובות ביותר.
כי זה שומר על קדושת המחנה, כי זה מחזק אותנו, כי כך אנחנו חשופים פחות לסיכונים.
כי כך בטוח שתוצרי החינוך שלנו יישארו בתוך המחנה.
איזה מחנה? ברור: "הציבור שלנו"...

     אז זהו המצב:
התחזקות פירושה ביצור. התבצרות. עמידה איתנה כנגד העולם.
העולם מסוכן. הוא מפתה, הוא מדרדר. יש להתרחק ממנו.
המתחזק מבצר את הגנותיו, ומפריד את עצמו מהחברה החילונית החטאה, במראה, בשפה משותפת, בהנהגה, בדרכי חשיבה.
אחר כך גם במקומות יישוב. רובנו גרים היום ביישובים נפרדים.
שלא לדבר כמובן על מפלגות...
אנחנו שונים בהכל. אנחנו חזקים יותר מבחינה מוסרית, אנחנו טובים יותר.
אנחנו חכמים יותר. מנהיגינו – הרבנים שלנו – יודעים יותר. יודעים הכל. מה שהם אומרים קודש.
הרבנים אינם סתם אנשים רגילים. יש להם סייעתא דשמיא.
באמונה ננצח ונשיג הכל. כי האמת אתנו, והצדק חייב לצאת לאור. והגאולה בוא תבוא, בדרכנו שלנו דוקא.
הלאה החילוניות! הלאה הדתיים-לייט! הלאה החפיפניקים! הלאה המכנסיים! הלאה לימודי החול! מוות לפילוסופיה! מוות לאבולוציה! מוות לתיאטרון ולקולנוע! הלאה הספרות הקלוקלת!

ומה הלאה? שריפת ספרים? צנזורה? משפט הקופים? אפיפיור? איאתוללות?


הנה התחזקות אמיתית:
     התחזקות היא צניעות. צניעות עם ה', לא מול בני אדם אחרים. יסוד הצניעות – ענווה. אל תפגין עם מה שיש לך, לא אתה אדון על כך. גם בגוף, אבל בעיקר בנשמה ובאופי.
     התחזקות היא לימוד. היא העמקה – בתורה ובעולם גם יחד. היא עמידה על הרמה הגבוהה בכל דבר: בקודש ובחול. היא שאיפה להצטיינות: ביצירה, בשרות העם, בחברה, בתיקון העולם.
יש לימודי תורה, ויש לימודים כלליים. מקומה של התורה רב לה, והיא קובעת את חיינו ומסגרתם. היא איננה יכולה לומר הכל על העולם, לא הפיזי, לא המחשבתי בכל היבטיו, לא החברתי. לא תמיד גם הערכי. דברים משתנים. התורה קובעת עמדה כלפי דברים, לא ממציאה אותם. כדי שתדע כלפי מה לקבוע עמדה וכיצד – עליך ללמוד את העולם, לא רק את התורה. ומפי המומחים הטובים יותר, יבואו מאין שיבואו. אחרת, איך תחיה?
     התחזקות היא קבלת אחריות, לא הטלתה על הרב. את קביעת העמדה לא תוכל להשאיר רק לרב. אלה הם חייך, לא חייו. הכרעותיך יום יום הם יהדות. יציאתך לעבודה תיעשה בדרך יהודית. שיחתך עם ילדיך תיעשה בדרך יהודית. את עיתות הפנאי תעביר בדרך יהודית. רב צמוד לא יהיה לך, ואם לא תלמד ולא תגבש עמדה יהודית – איך תחיה?
     התחזקות היא בטחון עצמי. הכרה בכוחותי להכריע הכרעות ערכיות, כפי שלימדוני, כפי שחינכוני, כפי שלמדתי והוספתי.
     התחזקות היא סקרנות. היא כבוד לכל דבר, גם המאיים עלי. היא אי קביעת עמדה מראש לדברים שאינני מכיר באמת ושלא למדתי.
     התחזקות היא חזרה לעם ישראל. לא פרישה ממנו. לא הבדלות בלבוש וביישובים ובחינוך ובתכני חשיבה. היא שפה משותפת. היא חשיבה מודרנית, עקבית, ישרה, אמיצה.
     המתחזק איננו מפחד מהעולם. הוא מזמין אותו אל ביתו, הוא משוחח איתו. אולי נלמד זה מזה דברים. יש לי מה ללמוד גם מהאחרים, שאינם בני תורה, והרבה. עגלתם מלאה. גם עגלתי.
     הבה נצא למסע עגלות, יחד, אל האופק, אל הגאולה, להקביל פני משיח צדקנו.
כי איך נבוא אל אבינו והנער איננו איתנו?

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

אלף שולחנות לא יצליחו לרגש אותי

עד כמה שזה נשמע מוזר, אני לא שותף לכל אותם המתרגשים ממראה ההמונים הנוהרים להפגנות, לא רואה בזה שינוי פני השיח הישראלי, לא מזהה פה את הישראלי החדש, לא רואה פה את עלייתו מחדש של האידיאליזם, לא מתרגש מתום הנעורים ומלהט הערכים, לא מתרשם מ"אלף השולחנות" המבקשים להיפתח כביכול לדיון פתוח, בהנחיית מומחים, אונליין.
אני גם מסרב לאמץ את הרטוריקה האנטי ממסדית. אמנם היא הולכת יפה עם הנעורים המתפרצים ועם המרד הקדוש, אבל אין חלקי עמהם. אני לא רואה בממשלה מיעוט שולט, לא רואה בשריה אוליגרכים רשעים הדואגים רק לעצמם, לא חושב שמדיניותם הכלכלית היא חזירית. אני בחרתי בה, כמו רוב העם, בכוונה תחילה, בעינים פקוחות.
ולא, לא נולדתי לעושר. גם אני סחבתי אובר-דראפט הרבה שנים, גם אני חיפשתי דרך לגמור את החודש, גם אני עשיתי כל מיני שינויים מבניים בחיי כדי להישאר מעל למים. אבל זה היה תלוי רק בי.
אני לא שותף לתחושה ש"לא סופרים את האזרחים". לא מדובר פה בדיקטטורה, הממשלה מוחלפת כמעט מדי בחירות, כמעט ואין ממשלה שמסיימת את הקדנציה שלה. הבעיה בניהול המדינה איננה אי התחשבות באזרחים, אלא התחשבות יתר. כל גחמה וכל קבוצת לחץ מצליחים לזעזע את השלטון, וכבר עם כינון ממשלה מתחילים לחשב את קיצה לאחור, ואין לשום שר יותר משנה לביצוע מדיניות שלשמה בחר בו רוב הציבור. המצב הרצוי היה שממשלה מקבלת ארבע שנים תמימות ללא זעזועים, ללא סכנות, ללא תלות בהלכי רוח חולפים, כי אחרת פשוט אי אפשר לנהל. אז מה עכשיו? שנתיים וזהו? נמאס, אין סבלנות? שינוי עכשיו? הכל אינסטנט?
אני לא רואה בהלך הרוח העצבני הזה, העכשוויסטי, משהו חדש. הוא תוצר מובהק של דור הקליפים, משחקי המחשב, החיפוש המהיר בויקיפדיה; וכל הטענות שהועלו בכמה וכמה מקומות, כולן ענייניות, על הדרך שבה מתנהלת כלכלה, פשוט לא מעניינת את המוחים. "זו הבעיה שלכם". לא, מתוק שלי, זו לא הבעיה שלי, זו הבעיה שלנו, ואם אתה רוצה לפתור אותה – לך תלמד כמה דברים בסיסיים בניהול כלכלי. אבל עד היום הזה, חודשיים מתחילת המהומה, לא ראינו שום מסמך מסודר עם דרישות מסודרות והגיוניות. הכל בלה בלה, הכל דיבורים, הכל סיסמאות, הכל סלוגנים. גם זה תוצר תקשורתי מובהק – אין חשיבה, יש פרסום; אין מצע, יש סיסמאות; אפילו מקוריות אין כאן, אלא רק חיקוי. שינוי עכשיו, Yes we can.
הלך הרוח הזה הוא נציג נאמן של דור האינטרנט, של השטחיות, של חוסר הסבלנות לשום דבר, של הסיפוק העצמי המהיר ומיד. הוא תוצר של דור שגם סמכויות ההורים נעלמו בו, וחוסר הגבולות נותן אותותיו בכל. אני רוצה את הצעצוע שלי כאן ועכשיו, אחרת אשכב על השטיח ואדפוק את הראש ברצפה עד שכולכם תיבהלו נורא.
אין במחאה הזו, ולא ניכרה בה מתחילתה ועד סופה, סולידאריות. אין בה נכונות או הצהרה על נכונות למאמץ. אין בה שום צד של נתינה, אלא רק של דרישה לקבלה. ושל הטלת הנטל על מישהו אחר, רק לא עלי.
אני לא יודע אם הטענות על מעורבות ארגונים שונים ומשונים במחאה נכונות. אבל מהפכני הדורות הקודמים הצטופפו בחדרים עשנים והתווכחו על קוצו של יוד במניפסטים שניסו לנסח לפני שפרצו לרחובות וניסו להנחיל את רעיונותיהם. פה היה הסדר הפוך – קודם כל יצאו לרחובות, ואחר כך, מופתעים מגודל ההצלחה, עצרו לחשוב מה בעצם רוצים. עד היום לא הונפק לציבור שום מסר ברור, מלבד "חוסר אימון במערכת" ו"שינוי שינוי שינוי".
"צדק חברתי" הוא סיסמה יפה. אבל כשהוא בא ממקום של עצלות ושל קנאה, כשמשמעותו אינה לתקן עוולות אמיתיות אלא להשיג מה שיש לאחרים, ובלי לעבוד קשה במשך שנים, הוא יביא הרס ועוולות גדולות יותר.
מזה אני מפחד. ולכן אני נגד.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

כי תצא: תורת האדם היחיד

מן המפורסמות הוא, שספר דברים, החוזר על רבות ממצוות התורה מהספרים הקודמים, מוסיף להן דגש הסברתי וחינוכי. עשרות פעמים מודגש הערך המוסרי של עשיית המצווה, הערך ההרתעתי של הענישה, הכרת הטוב, עשיית החסד וכן הלאה. זהו ייחודו הבולט ביותר של משנה התורה – הסברה חינוכית, סגנון שכנוע; פה ושם כבר נפגשנו בדיבורים דומים לפני כן, וחציה השני של פרשת משפטים היה בנוי כך, אבל ככלל, חוקי התורה אינם בנויים כך. ניכר כאן המחנך המדבר, לא מנהיג העם או המחוקק. המנהיג הזקן, העומד לפני סיום חייו, אינו עוד נגיד ומצווה, "ואין שלטון ביום המות". דבריו זורמים במשפטים ארוכים, בנשימה רחבה, בפירוט, ובציון התועלת והכדאיות; ומעל לכל – בקריאה להתנהגות מוסרית ואנושית.
מאפיין שני, הקשור לראשון, הוא הפניה האישית. רובם הגדול של ציוויי הספר פונים אישית לשומע, בגוף שני יחיד. אפילו חוקים ממסדיים וממלכתיים מובהקים מנוסחים כך: מינוי שופטים, מינוי מלך, עיר הנדחת ודיני מלחמה. אתה, האדם הבודד, עליך האחריות. את העם כולו כבר ציוויתי לפני כן, ארבעים שנה ושני דורות; כבר ניהלנו והגדרנו מעמדות וקבענו סדרים ומינינו בעלי תפקידים והטלנו חובות על העם כעם, ככלל. עכשיו תור האדם הבודד. הפרט במרכז, וחובתו היא המוקד, אף באותם דברים עצמם, בעלי הפן הציבורי, וקל וחומר במצוות האישיות.
שני פנים לאמירה זו. האחד, פן החינוך. בזאת שונה המנהיג מהמחנך, שמנהיג פונה אל העם, ואילו המחנך פונה אל האדם. מנהיג הפונה אל האדם הבודד בציוויים לאומיים אינו אלא דמגוג, וחובתו לפעול כשהכלל נגד עיניו ולא דווקא פרט זה או אחר. אבל מחנך הפונה אל הקבוצה כולה עושה מלאכתו רמיה, ופונה אל הדרך הקלה של הלחץ החברתי לצורך שכנוע הפרט. סופו שאם לא יחפש מסילות ללבו של התלמיד האחד - גם לא ימצא.
המחנך חייב לפנות אל האדם היחיד. לכל אדם המסילה האישית המחברת אותו אל מעשיו ואל הכרותיו, גם הלאומיות. המחנך הוא מורה הדרך, מיישר המסילה. הוא אמנם נציגו של הכלל וערכיו, אבל שדה פעולתו הוא הפרט.
הפן השני הוא פן האחריות. יש תחומים שאינם עניינו של השלטון. אין לדרוש ממנו מה שאין בכוחו לעשות. וזו הסיבה שבגללה מעקם המקרא את האף כשהעם דורש מלך. "לא אותך מאסו", השליט הארצי, "כי אותי מאסו", את האלוהים, ולאו דווקא את זה שמנהל את העולם, אלא את זה שבלבו של כל אדם. קשה להם עם אלוהים שבלבם, עם התביעה האישית מכל אחד ואחד, והם מבקשים להוציאו משם על ידי הטלת האחריות על שליט חיצוני, "ושפטנו מלכנו". נמאס לנו לשפוט את עצמנו, זה תובעני מדי. שמישהו אחר יעשה את זה.
ומאז, לעולם כשיגדשו ההמונים את הרחובות ויתבעו מהשלטון תביעות רוממות, יש לחשוד שמא אין פה אלא זריקת האחריות וחיפוש הפתרון הקל. אם לא תראה בין השלטים את השלט הקורא לכל אחד לתרום את חלקו שלו – הדר רגליך משם. ומימות עולם כרוכים הדברים זה בזה: האומר "השומר אחי אנוכי", ומה פתאום זו אחריותי, ואתה אשם – אין אלוהים בלבבו, וגורלו יהיה לנוע ולנוד, ואף פעם לא למצוא מנוח. משתיגמר התביעה הזו וימולאו דרישותיו - יבואו אחרות, ושוב לא יימצא מעמד לכף רגלו. מפני שהתלונות אינן קשורות לחסר אמיתי, אלא הן הלך רוח מתמיד, ועל כן לעולם המתלונן – נודד במדבר ולא מגיע.
זה הכלל: היושר האישי, סימנו הוא לקיחת האחריות.

יום שני, 5 בספטמבר 2011

מה עושים עם סתירות בין ארכיאולוגיה למקרא?

זו היתה כותרת ההרצאה שנתתי בימי העיון בתנ"ך במכללת הרצוג באלון שבות, בקיץ תש"ע. אין בהרצאה תירוצי סתירות, אבל יש בה התוויית דרך לחיים בעולם קרוע. בעצם, איזה עולם איננו קרוע?

הנה ההרצאה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3986604,00.html

ומה דעתכם?

"רצון העם"

במצעד הקלישאות תופס הביטוי "רצון הבוחר" את אחד המקומות הראשונים. אבל האמת היא שהביטוי הזה מופרך מיסודו. לא נכון, למשל, שהבוחר שלח מפלגה מסויימת לאופוזיציה. ההיפך הוא הנכון: כל אחד בחר את מי שלדעתו צריכה להיות בקואליציה, לא ההיפך. אם נתחיל לדבר על מי שהבוחר לא בחר, נגיע לתוצאות אבסורדיות לחלוטין. אבל כמובן אין שום תוחלת בחשבונות כאלה. השיטה הדמוקרטית היא כזו שבה מתחשבים רק במה שהבוחר כן בחר, לא במה שחשב או התנגד לו.
מסיבה זו לא נכון גם לדבר על "תפקידה של האופוזיציה". אין לאופוזיציה תפקיד, מהסיבה הפשוטה שאיש לא בחר בהם לאופוזיציה. בודאי ובודאי שתפקידה איננו להפיל את הממשלה. אין הבחירות אלא שיטה להכריע מי ינהל את המדינה בשנים הקרובות. כל השאר הוא פרשנות, ומה שנכון במערכת בחירות אחת מתהפך לחלוטין בשניה.
ובכל זאת ניתן לזהות מגמה, המשותפת לרוב הציבור במערכות הבחירות האחרונות, הן אלה שבחרו והן אלה שלא. כזכור, חלק גדול כלל לא חשו את עצמם אחראים להתנהלות המדינה בשנים הקרובות, וכלל לא באו. אבל גם אלה שבאו, רובם הגדול החליט לבחור למפלגות שמבטיחות לו דברים. אמנם מחלוקת חריפה התקיימה בין סוגי ההבטחות, איזו מהן טובה יותר, אבל הבחירה היתה בין הבטחות. דהיינו, הבוחר שכן בחר גם הוא אינו חש עצמו אחראי, אלא שמח להטיל את האחריות על מישהו אחר, שיעשה בשבילו. המפלגות שהציעו מאמץ לאומי, שלא הבטיחו גן של ורדים – נכשלו.
והאמת היא שהחולי הזה רובץ לפתחה של הדמוקרטיה באשר היא. לכאורה במשטר שלנו האזרח מעורב וקובע, אבל למעשה אשליית הבחירה מאפשרת לכל אחד לעשות את המעשה הסמלי שלו ולצאת בזה ידי חובה, ושידאגו אלה שנבחרו.
התוצאה היא חמורה הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. מכיון שחברה כזו, שחוסר האחריות הוא משאת חייה, מגדלת גם מנהיגים כאלה: שיחפשו את הפתרון הנוח יותר, שילכו לדרך שתוריד עומס, שיצמצמו דרישות. המפלגות לא מרדימות את הציבור. הן רדומות בעצמן.
לדמוקרטיה יש בעיה נוספת, שמהבחינה המוסרית היא קשה הרבה יותר: מעצם העובדה שאדם מעמיד את עצמו לבחירה, ומשווק את עצמו בתור מוצר, הרי שהמידה העיקרית שבה צריך להצטיין מועמד כזה היא היוהרה. מועמד בדמוקרטיה החדשה שלנו – שלא תמיד היתה כזו – חייב להתייצב מול המצלמות ולהמליץ על עצמו, לשבח את עצמו, להכריז כמה טוב הוא. המועמדים יוכלו להיות שונים זה מזה בכל תכונה שתעלה על הדעת, אבל בדבר אחד הם שותפים: כולם יהירים, גאוותנים, שחצנים. אין מילה אחרת לתאר את התעמולה העצמית.
אז ככה אנחנו נראים: היהירות היא התכונה המרכזית שמצופה ממנהיג בדמוקרטיה שלנו, והעצלנות היא התכונה המרכזית שמדריכה את הבחירה שלנו. וכשהעצלן בוחר בשחצן, רחמנא ליצלן.
הפתרון, כרגיל, איננו בפוליטיקה. הוא בנו. אם אנו, כל אחד, יחפש את האחריות שלו, את חלקו לא בעוגה הלאומית אלא בתרומה הלאומית, ולא ניתן לגאוה דריסת רגל בלבנו – יקומו מפלגות שאומרות אמת, שמציעות מאמץ, שנותנות משמעות. ויקום מנהיג שהוא אישיות, שכמו כל מנהיגי עם ישראל ההיסטוריים בורח מההנהגה ולא רודף אחריה. מנהיג שהאחריות הכריחה אותו להתייצב בראש, ושאנו נהיה אלה שיכולים להתגאות על שבחרנו בו.

כמה דברים ששכחנו

א.      מי שמעולם לא עמד לבחירה, איננו יכול לטעון שמי שעמד לבחירה - וגם נבחר - איננו מייצג את הציבור. זה כל כך פשוט. אף על פי כן, יש ל"מנהיגי מאהלים", שלא נבחרו, עוז לעמוד ולומר את השקר  הזה עצמו, ודבריהם עוד ישוננו וימוחזרו ויופצו שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת, עד שיהפכו לסיסמה, שאיש אינו בודק אחריה. אבל את האמת, אמר הרבי מקוצק, אי אפשר לזייף, כי אמת מזוייפת היא לא אמת. הנבחר מייצג, ומי שלא נבחר איננו מייצג, גם אם קולו רם מאד.
ב.      הסוציאליזם, שהקים את המדינה ושמעורר נוסטלגיה יפה כל כך, וגם משמש כמודל שאליו מבקשים לחזור, לא היה רק שיטת ממשל כלכלי. הוא היה השקפת עולם, דרך חיים, אידיאולוגיה להכוונת חיי הפרט. עיקרה של האידיאולוגיה היה להחזיר את עם ישראל לחיי ייצור, לעבודה ועדיף עבודת אדמה; היא פנתה אל כל אחד בדרישה להגשמה אישית, יחד עם הסתפקות במועט וסלידה מחיי מותרות; היא פיקחה על הוצאות מיותרות ולא רק על הכנסות גדולות, והנוסעים לחו"ל נחשבו מושחתים כמעט כמו ה"טייקונים", שכולם אוהבים לשנוא היום. היא היתה אתוס, לא רק סיסמה.
ג.       ל"טייקונים" של אז היתה רמת החיים של יושבי האוהלים של היום. כל המכשור החשמלי בבית, נסיעות לחו"ל לעתים מזומנות, יכולת להפיק מסיבות ענק באירועים משפחתיים כמו בר מצווה או חתונה.
ד.      פערים חברתיים אינם מצוקה. מי שיש לו ורוצה עוד איננו במצוקה. קנאה במי שיש לו יותר איננה מצוקה. דלות ועוני הם מצוקה, רעב הוא מצוקה, חיים ללא עבודה וכבוד הם מצוקה. תיקונם הוא צדק חברתי. על זה מדובר? נדמה לי שלא.
ה.      הטיעון שהממשלה איננה יכולה להתעלם מהפגנות המוניות הוא תמוה. נניח, רק בתיאוריה, שהממשלה פותחת מו"מ עם הפלשתינים, ונניח, רק בתיאוריה, שהיא גם מסיימת אותו ומחליטה לפנות יישובים במסגרת ההסכם, או אולי אף בלי הסכם (לא ייתכן, אבל רק נניח); ונניח, שכתגובה יצאו המונים לרחובות – אולי לא בתל אביב, אבל כן בירושלים, וכן בערי הדרום, וכן בפתח תקוה וביישובים רבים. אולי חלק מהם אפילו יחסמו צמתים. ונניח שאחת ההפגנות אכן תצליח להביא לכיכרות 300 אלף בני אדם, ורבבות אחרות יצאו ממכוניותיהם בשקט ויחזיקו ידים בדממה. מה תהיה התגובה? "הממשלה לא יכולה להתעלם"? או "יש להעמיד את ראשי המסיתים לדין בעוון המרדה"?
ו.        מי שטען – ובהם מחזאי מוערך, בשידור לעיני כל האומה בטלויזיה – שהממשלה (אחדים מהם כינו אותה "מחרחרת מלחמה" ואף "צמאת דם") לא הזדרזה להרגיע את המצב בדרום כדי להשכיח את האוהלים, הוא טיפש במקרה הטוב, אטום במקרה הרע, חסר כל סולידריות בכל מקרה. בנוסף לזה הוא כנראה גם לא קורא עיתונים ולא רואה חדשות. מכל ראשי הממשלה בעשרים השנים האחרונות, נתניהו הוא זה שמיעט להפעיל צבא, ושש שנות ממשלתו, הראשונה והשניה, היו השקטות ביותר מבחינה בטחונית. אלה עובדות. מותר לא לאהוב את מדיניות הממשלה, מותר לסלוד מאישיותו של העומד בראשה, מותר גם לפעול להפלתה. אבל אסור לשקר. מפני שהשקר, גם אם ינצח – וזה עלול לקרות וכבר קרה לא מעט פעמים בהיסטוריה – יישאר שקר; ולא עוד, אלא שהשקר, המגיע לשלטון, טבעו להפוך לרשע. ואלו שיעלו אותו לשלטון בהתלהבות תמימה ימצאו את עצמם מאוכזבים, וגרוע מזה, חסרי אמון בעצמם.